"ראיתי דברים מזעזעים, שמעתי קולות קשים מאוד, אני חולמת כמה פעמים בשבוע שאני נאנסת". כך שיתפה טלי בינר, אחות חדר ניתוח, שורדת הטבח מהנובה ופעילה חברתית, בכנס "טראומה, החלמה, צדק?" שהתקיים היום (שלישי) על ידי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.
הכנס הוקדש כולו לסוגיות המורכבות סביב האלימות המינית שקרתה ב-7 באוקטובר והשלכותיה על הנפגעות והנפגעים, סביבתם הקרובה והחברה הישראלית כולה.
טלי סיפרה על ההישרדות שלה ועל ההבנה כי זה יכול לקרות בכל מקום, "מאז 7 באוקטובר הוצאתי את כל נושא המיניות ממני, משהו בי והאור הנשי שלי כבה. מיניות הפכה עבורי לניצול. אני מפחדת להיות בסיטואציה. שמעתי נשים צועקות לא ולא הניחו להן".
בהמשך טלי אמרה כי היא חושבת שיש דברים שהפכו להיות טאבו, "יש לי חברה שהוטרדה באותו היום על ידי מחבלים והגבולות לפעמים נחצים בין ההגנה על הפרטיות אל מול ההחצנה והשימוש בסיפור ככלי דיפלומטי והסברתי". עוד הוסיפה כי היא מאמינה שגורמי האכיפה צריכים לנהוג קצת יותר ברגישות כלפי נשים "שנלקח מהם חלק שלא יחזור אף פעם", וכדי שנשים ירגישו בנוח לספר "לא נבדקו כל כך הרבה דברים, יש נשים שעברו דברים קשים ולא שרדו כדי לספר על זה".
טלי רוצה לקוות שמי שעשה את המעשים החמורים ייענש בהתאם, "רצח הוא נקודתי ואונס הוא מתמשך. כל מי שהיה שם הוא שותף לפשע. גם בזמן מלחמה היה אמור להיות ההיגיון לעצור וזה לא היה שם".
"לאונס יש קול אחד, זה נשמע אותו דבר, כמו חוסר אונים שמתנקז לאובדן צלם אנוש שלך בעצמך כבר", אמרה וסיפרה על הרגעים הקשים, "זה כבר לא מי שאונס אותך אלא את בעצמך מאבדת את מי שאת בתור אישה. אני יכולה להגיד שכשיצאתי מהקראוון כל הדברים ששמעתי קיבלו מצג חזותי - נשים פשוקות רגליים, שהתחתון מוסת לצד, וחולצה שקרועה מעל הגוף שלהן, כמו גם תמונות שנחשפתי אליהן אחר כך של בנים שהחדירו להם זרדים וענפים לתוך הפין.
היא משתפת כי דאגה להיחשף להכל כדי לדעת ולהבין בדיוק מה היה שם, היא מספרת כי העדיפה למות מלהיאנס, "תכנית הפעולה שלי הייתה שאני לא נחטפת - אלא רצה לצד השני ומקבלת כדור לראש. פשוט ידעתי מה אני שומעת, ידעתי בדיוק מה קורה".
בהמשך דיברה גם ד"ר צביה זליגמן, פסיכולוגית קלינית, מדריכה ומנהלת מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית בבית החולים איכילוב, היא שיתפה כי בעבר דיווחה על פגיעות מיניות בילדים, "אך אף פעם לא נדרשתי על ידי גוף ממשלתי לתעד פגיעות מיניות או להכריע בשאלה האם הפגיעה התרחשה או לא".
היא מספרת כי צוותי הרפואה נתבקשו להעביר למשטרה כל מידע המעיד על פגיעה מינית או אונס, גם ללא הסכמה או יידוע של הקורבנות, "אף על פי שהמידע לא כלל פרטים מזהים ישירים, חששנו שפרטים אחרים במסמכים או במידע הנלווה עשויים לחשוף את זהותם,פגיעה כזו עלולה לפתוח פצע ישן או לפגוע באמון". היא הוסיפה כי היה משהו מטלטל בהיפוך הזה, "כיצד ייתכן שלא נראתה תגובה דומה באירועים של אונס קבוצתי או אונס במשפחה?".
לדבריה של צביה, חשוב להעניק לכל נפגע ונפגעת את הזכות להחליט האם לשתף, ואם כן - את מי לשתף. הפגיעה המינית ב-7 באוקטובר חרגה מהתחום האישי והפכה לאירוע לאומי, היא זכתה לחשיפה רחבה, ואף התנהל מאבק דיפלומטי אדיר כדי להנכיח אותה בזירה הבינלאומית. ייתכן שזה קשור להכחשת השואה ולצו הבינלאומי האוסר על שכחתה".
לטענתה יכול לעבור זמן רב, אפילו שנים רבות, אם בכלל, עד שאנשים שנפגעו וטרם סיפרו ימצאו דרך לספר. "עלינו ליצור את התנאים המתאימים לכך ולהמתין בסבלנות. אין להניח שרק שרידי הגופות הם שיעידו, וגם אין להניח שזה לא קרה".
בסקר חדש של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית שהוצג בכנס הנוכחי נבחנה השפעת גילויי האלימות המינית במלחמה על החברה בישראל.
תוצאות הסקר מציגות תמונה מטרידה לפיה 93% מהציבור חושבים שהחטופים והחטופות נמצאים בסיכון לפגיעה מינית ומרביתם (73%) סבורים שמצב סיכוני זה צריך להוות פקטור ולהשפיע על המגעים לעסקה. מתוכם, נשים סבורות שהסיכון צריך להשפיע על עסקה יותר מגברים, ונשאלים דתיים וחרדים השיבו שהסיכון לא צריך להשפיע על העסקה יותר מאשר סוגיות אחרות.
חשיפת מקרי האלימות המינית שקרו ב-7 באוקטובר השפיעה על ההתנהלות היום יומית. 47% מהנשים העידו כי הן מקפידות יותר על נעילת הבית, וכ-38% מהן שינו את התנהלותן במרחב הציבורי. 26% מהנשים נמנעות מלהגיע למקומות מסוימים. 56% מההורים לילדים עד גיל 25 ציינו כי הם יותר חוששים כיום מפגיעה מינית בילדיהם, מאשר לפני המלחמה.
בהשוואה ללפני המלחמה, חלה עלייה בחשש מפני פגיעה מינית. למעלה ממחצית הנשים (55%) וקרוב למחצית מהצעירים משני המגדרים עד גיל 34 (47%) חוששים להיפגע בעצמם.
עוד נתון מדאיג הוא כי מחצית מהציבור הישראלי לא מרגיש בטוח במרחב הציבורי (63% מהנשים לא מרגישות בטוחות, לעומת 42% מהגברים) - וכרבע מהם לא מרגישים בטוחים במרחב הפרטי, כאשר נשים מרגישות פחות בטוחות מגברים (30% מהנשים מרגישות לא בטוחות בבית, לעומת 18% מהגברים).
כמו כן, כמחצית מהנשים (48%) דיווחו על תחושת חרדה בעקבות הדיווחים על אלימות מינית. 41% דיווחו על חשדנות כלפי זרים. 29% דיווחו על סיוטים בעקבות הדיווחים, ומספר דומה (28%) דיווחו על מחשבות חוזרות או חודרניות. בקרב נפגעות ונפגעי אלימות מינית, כל ההשפעות הנפשיות הוקצנו - ולמעלה מ-50% דיווחו על תחושות חרדה, לחץ וחשדנות כלפי זרים. כ-37% מהן דיווחו על סיוטים בעקבות הדיווחים, ומספר דומה דיווחו על מחשבות חוזרות וחודרניות.
הסקר, שנערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה, מבוסס על מדגם מייצג של החברה בישראל בגודל של 520 משתתפות ומשתתפים מעל גיל 18 וכלל גם פילוח של התשובות לפי דיווח עצמי על רקע של פגיעה מינית.