החלטתו הצבועה והמעוותת של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC) להוציא צווי מעצר לראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט היא חדשה רעה מאוד לישראל. הגבלת הנסיעות האפשרית של נתניהו היא מחיר אישי קטן לעומת המחיר הדרמטי שעלולה ישראל לשלם על ההחלטה. נימוקי בית הדין להוצאת צווי המעצר הם כתב אישום חריף נגד מדיניותה של ישראל במלחמתה בעזה. כשברקע מתנהל בבית הבינלאומי לצדק (ICJ) הליך המאשים את ישראל ב"רצח עם" וסנקציות מוטלות על ישראלים ביהודה ושומרון, רק שינוי דרמטי יכול למנוע מישראל להפוך למדינה מצורעת. התקווה לשינוי הזה, גלומה בחילופי הממשל בוושינגטון ובהצהרות בכירי הממשל הנכנס נגד בתי הדין. אבל אלו עלולים לא להספיק מול הסכמה רחבה בקרב מדינות אירופה ורבות אחרות כי מדיניותה של ישראל במלחמה היא אכן לא לגיטימית.
לאחר כמה חודשי חקירה ואזהרה של ה-ICC כי בכוונתנו להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט, אתמול פרסם בית הדין את הצווים. הדבר נעשה לאחר שהתובע הציג את ממצאי החקירה שלו באשר לפשעים אותם הוא מייחס לשניים, וערכאת הקדם משפט אישרה את הבקשה. בצווים, קובע בית הדין כי נתניהו וגלנט חשודים במניעה שיטתית של מזון, מים, תרופות וחשמל מהאוכלוסיה בעזה, ושימוש בסיוע ההומניטרי ככלי להשגת הישגים במלחמה, וזאת תוך גרימת סבל חריף לאוכלוסיה, לרבות "ניתוחים ללא הרדמה לילדים". לצד זאת, הוא מייחס להם גם פשעי מלחמה "קלאסיים" של הרג חפים מפשע במהלך "תקיפות לא מידתיות" שביצע צה"ל בעזה. טענותיה של ישראל כי ל-ICC אין סמכות לגביה נדחתה על ידי בית הדין גם היא.
להחלטה של בית הדין הפלילי הבינלאומי לפרסום צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון של ישראל היא בשורה קשה מאוד למעמדה המשפטי והדיפלומטי של ישראל. קודם כל במישור התדמיתי, היא שמה את ישראל ומנהיגיה על ספסל נאשמים אחד לצד הגרועים שבדיקטטורים בעולם, ביניהם ולדימיר פוטין, תומס לובנגה הקונגולזי ועוד שורה של רודנים אפריקנים. אבל יש לה גם משמעותיות הרבה יותר קונקרטיות. ישראל פועלת כמדינת חוק מערבית ונתפסה ככזו לאורך השנים. הדבר אפשר לרוב מדינות המערב לשתף איתה פעולה בהיבטים צבאיים ולספק לה נשק ורכיבים הדרושים לייצורו. האפשרות שמנהיגיה הם פושעי מלחמה, ועל כן מדיניותה היא פלילית על פי קנה המידה של המשפט הבינלאומי ההומניטרי, יסכן עוד יותר את הנכונות והיכולת של המדינות הקרובות אלינו - וודאי אלו שביקורתיות כלפינו - לשתף פעולה בהיבטים שחיוניים להמשך הלחימה וליכולת של ישראל לשתף פעולה במישור הבינלאומי.
בהיבט המשפטי, החלטת בית הדין היא צבועה ובלתי לגיטימית. מראשית המלחמה, ולמרות שזו הייתה הדרך הקלה עבור ישראל להשיג יתרון בלחימה בעזה, ישראל פעלה כל הזמן כשהמשפט הבינלאומי מהווה לה מצפן. היא הזרימה סיוע הומניטרי ומים לעזה לאורך רוב חודשי הלחמה וביצעה תקיפות רק כאשר הן עלו בקנה אחד עם דיני המלחמה. גם מומחים שמלווים מלחמות מהסוג הזה ברחבי העולם מודים כי מספר הבלתי-מעורבים שנהרגו בעזה מידתי. אבל בית הדין הוא גוף שמוטה מאוד מטרנדים פוליטיים. בעוד שמול ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות שהיו מעורבות במלחמות מהסוג הזה הוא מעולם לא מימש צעד כזה, הסנטימנט השלישי נגד ישראל אפשר לו להרגיש בנוח לעשות זאת, ואפילו עודד אותו לכך. ועם זאת, זה אולי מנחם ישראלים, אבל לא עוזר לישראל באופן ממשי, שכן רוב העולם נתלה בצווים המוטעים הללו וחלקו שמח בהם.
חבל ההצלה של ישראל מול ה-ICC יכול להיות הממשל האמריקאי הנכנס. העבר, והצהרות בכירי הממשל הנכנס מאז פורסם הצו, ממחישים כי ממשלו של טראמפ יהיה נכון להפעיל לחץ ממשי מאוד על בית הדין לחזור בו מההליך נגד ישראל. הדבר לא יבטיח שכך יהיה, אבל אין ספק שיהיה בכך כדי להקל על הלחץ מישראל.
יחד עם ההליך המתנהל נגד ישראל - המצב המשפטי של ישראלי רע. מדיניותה הנוכחית המתחשבת בדין הבינלאומי היא לגיטימית וקיומית. מאמציה צריכים להיות מופנים כעת למענה משפטי, לא בהכרח ישיר, לטענות ה-ICC והמחשת הפוליטיזציה האנטי-ישראלית של בית הדין מול מדינות שיש אפשרות להשפיע עליהן. תוך שיתוף פעולה צמוד עם הממשל הנכנס, אולי יהיה בכך כדי למתן את ההשפעות הרעות של ההחלטה הזו.
הכותב הוא ד"ר שוקי פרידמן, מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס". לשעבר ראש תחום משפט בינלאומי במשרד ראש הממשלה.