ב- 31 במאי, 2010 השתלט צה"ל על סיפון ה-'מרמרה' בתום עימות אלים עם נוסעיה. שבועיים לאחר מכן (ב-14 ביוני) החליטה הממשלה על הקמת ועדה ציבורית לבדיקת פעולות ישראל "למניעת פריצת הסגר הימי" או בלשון העם: על הקמת ועדת חקירה בראשות השופט העליון בדימוס יעקב טירקל.
להצעתו של טירקל, אף מונו שני מומחים זרים כמשקיפים שהוענקו להם סמכויות מלאות כחברים בוועדה: הלורד דיוויד טרימבל, השר הראשון (ראש ממשלה בפועל) של צפון אירלנד ותא"ל במיל. קנט ווטקין מקנדה. טירקל אף התנה את עבודת הוועדה בכך שהוענקו לה סמכויות על פי חוק ועדות חקירה ובכך שסמכויות חקירתה תהיינה רחבות. לדרישתו הוועדה נתבקשה לא רק לחקור את המשט אלא את כל הנסיבות להטלת הסגר הימי על עזה, את אופני אכיפתו, את ההיערכות למשטים דומים ואף כשלים שבוצעו - מבצעית ומשפטית; כמו כן הוא תבע שיתוף פעולה מלא של הממסדים הישראלים השונים עם הוועדה - העברת חומרים, מסמכים, רשות לחקירת עדים - והיעדר מגבלות לזמן כל אדם, לרבות נציגים שאינם אוהדים למדינת ישראל.
לתביעתו אף צורף צוות יועצים שאינם ישראלים, מה שהוביל לכך שפרופ' וולף-היינטיג (מומחה גרמני למשפט בינלאומי ולמשפט לוחמה ימית), פרופ' שמיט (מומחה אמריקאי למשפט מבצעי ובינלאומי) לצד פרופ' רות לפידות (כלת פרס ישראל למשפט בינלאומי) הגיעו לירושלים. ניתן רק לשער כיצד כיום הייתה נתפסת ועדה שכזו. נתניהו העניק לו את כל מבוקשו. היה ברור לרוה"מ שישראל (ובעיקר הוא) במשבר לגיטימציה משפטי בינלאומי וכי רק העובדה כי האירוע ייחקר באופן יזום מבית - יהיה החסם מפניו. ואכן - ועדת טירקל נטרלה את האיום המשפטי שנשקף בעקבות ההשתלטות על המרמרה למדינת ישראל. אך לא רק בכך גדולתה: מדובר בדו"ח המרשים ביותר שנכתב כאן בסוגית משפט וצבא.
אין די מילים לתאר את היתרונות ההסברתיים שהוא העניק לישראל ביחס לטיפולה ברצועת עזה. הדו"ח מבהיר (באנגלית) את היעדר הברירה הישראלי בהטלת המצור הימי על עזה לאחר תכנית ההתנתקות. זהו המסמך המשפטי המוביל בהבהרת חוקיות המצור וההתנהלות הצבאית הישראלית. ועוד בחתימת משפטנים בינלאומיים לדיני מלחמה שאין עוררים על מעמדם. כרכי ועדת טירקל הנם כיום חלק מקורסים באקדמיות צבאיות במערב; מצוטטים בעבודות מחקר לתארים מתקדמים שמבצעים קציני משפט; מאוזכרים בהרצאות פומביות ועוד. אך בעיקר: הם אלה שהציגו את "משטי החופש" לעזה כ-"ספינות טרור". באמצעות דו"חות אלה שהופצו בכל הטריבונאליים המשפטיים והפרלמנטיים בעולם בוצע שינוי המסגור הזה. וזה מה שנדרש כעת.
אם היה רוצה נתניהו למנוע מראש את צעדי האג, את האיומים בהעמדות לדין ואת שאר הסנקציות - הוא יודע מה לעשות: "אפיק טירקל" כבר נטרל עבורו את צרות זירת המשפט הבינלאומית, ואיפשר לו להתמקד בעיקר: בלחימה ובהסברה. מה מלמדת התעקשותו של נתניהו שלא ליזום "ועדת טירקל" כעת? האם הוא מעדיף במודע להפסיד במרחב המשפטי הבינלאומי? לזכות כך בעוד חיזוק לקורבניותו? לתרגם את הסנקציות נגדו בהאג לאהדה בו מצד תומכיו? אולי כך נשכנע את "שופטי האג" לרדת קצת מהעץ, שהרי גם הם מתפקדים ללא הבנתם כחלק מקמפיין פרו-ביבי, כפי שחזה איזה יועץ.
הכותב הוא חוקר במרכז בס"א ובתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ, אוניברסיטת בר אילן