המחזור (המשוגע) שהיה

מחזור משוגע עבר עלינו בסוף השבוע. 5 ימים אחרי הפסד הבכורה של בית"ר ירושלים, הוכתה מכבי חיפה, גם היא לראשונה העונה, על ידי הגייסות האדומים של הכרמל. אשדוד שכבר הוספדה מזמן, ניצחה את מלכת המחמאות של הליגה מנתניה והתקרבה מרחק נשיפה מבני יהודה, זאת למרות הופעה אמיצה ומרשימה של הכתומים בטדי, שרק בנ"ס (נאחס סופני) השאירה את בית"ר הגדולה עם נקודה לא ראויה. למרות כל ההפתעות והדרמה ואולי דווקא בגללן, אני רוצה להתייחס לכמה נקודות שבשולי המשחק עצמו.

בלי שום ספק הדרבי האמיתי של השנה. מקום ראשון נגד מקום רביעי, משחק משוחרר עם שלושה שערים, סנסציה אדירה ובעיקר הרבה אמוציות לפני ואחרי המשחק. דרבי בחיפה הוא חוויה תרבותית אמיתית, כזו שסוחפת אחריה עיר שלמה לשבועיים של שכרון חושים. אז איך זה יכול להיות שהעיתונות היומית מקדישה לו בערך חצי מתשומת הלב לה זוכה קרובו התל אביבי? ראיתם אייטמים מיוחדים בעיתונות או בטלוויזיה לקראת המשחק? אפילו הדרבי של ב"ש קיבל כתבה מיוחדת ב"מחצית השנייה".

די, נמאס. תזכורת: לפני 3 שנים בוצע תיקון בחוקת הכדורגל, על פיו במצב בו לא יכול השופט להכריע באופן ברור לגבי מצב נבדל, עליו לתת יתרון לשחקן התוקף. משמע, כשיש ספק - אין נבדל. תיקון זה בוצע בהתאם לרוח השינויים בשנים האחרונות - להוריד כמה שאפשר את המגבלות ממשחק ההתקפה.

ביום א' בטדי, לקח לשגיא כהן ורמי ויץ 5 דקות של הילוכים חוזרים מזוויות שונות, על מנת לקבוע כי אפי צפריר היה בנבדל של בערך 40 מילימטר וגם זה לאחר מבט מהזווית הלא-אופטימלית.
לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, ששופט הקו, שבתאי נחמיאס, הצליח לראות בבירור נבדל במצב כזה ולכן היה חייב להשאיר את הדגל למטה. זה בכלל לא משנה אם אפי צפריר היה חצי אף לפני או אחרי ההגנה, כל מי שחושב ששופט, קו או מרכזי, יכול לראות הכל בדיוק של ניתוח כירורגי, הוא אידיוט או שסתם אין לו מושג בכדורגל.

לשופטים מותר לטעות. הם טעו, הם טועים והם ימשיכו לטעות. אבל טעות כזו היא לא בעיה של דיוק, אלא של שיקול דעת והפנמת רוח החוק. אבל מה, פרשנינו וראשי איגוד השופטים ממהרים באופן עקבי לחרוץ גורלות של שופט שלא ראה נגיעת יד או עבירה, אבל מי שפשוט יורק לחוקה ולכדורגל בפנים, זה בסדר כי "הוא רק בן אדם".

ראיתם את חילופי המבטים, הצעקות ותנועות הידיים בין ניר סביליה לג'ובאני רוסו אחרי שמהלך משותף של השניים נכשל? אין כמו חברות ירושלמית אמיצה. כשג'ובאני רוסו מסביר לחדשות הספורט כי הוא לא יכול לענות לפני המצלמה, איך הוא באמת מרגיש בבית (וגן), זה מסביר הכל. השחקנים של בית"ר מעבירים 90 דקות על הדשא בין אדישות לקצת עצבים, על השופט, על היריב, או על חבר לקבוצה, זה לא חשוב. אחרי המשחק הם ממשיכים לפרוק את מה שיש להם בפני העיתונאי הקרוב. יש להם הרבה מטען ופשוט אין להם מושג מה לעשות אתו.
אז גוטמן היקר, אתה יכול להסביר עד מחר שאין לחץ בבית"ר, אבל משבת לשבת, גם אצל הקבוצות שבאות לשחר נגד בית"ר, כבר אין לחץ. פשוט כי אין סיבה.

הגיעה לטדי כשהיא סוחבת חודשיים של מכות כואבות, והיא כבר מרגישה את הארובות של אשדוד תקועות לה עמוק בגב. במשחק חוץ מול קבוצה שרצה לאליפות, שלח אלי אוחנה את נעריו להסתער על השער. לא לסגור, לא להרביץ, לא לבזבז זמן, אלא לשחק כדורגל ולנצח. תגידו על אוחנה מה שתגידו, יום אחד האיש הזה יתרום למדע שני כדורי מתכת ענקיים.