הצהרתה של מפקדת משטרת ברלין, לפיה ישנם אזורים בעיר שאינם בטוחים ליהודים ולהומואים, עוררה שיח נוקב על זהות, שוויון ועל האחריות של החברה האירופית. אחרי שלוש שנים בברלין, למדתי שהעבר הכבד של העיר עדיין נוכח. הוא מתבטא לא רק בזיכרונות היסטוריים, אלא גם במציאות היומיומית, שממש לאחרונה העניקה לי שיעור חשוב על דעות קדומות, על הצורך להגן על הזהות שלנו, ועל המחיר שאנחנו משלמים כשמבקשים מאיתנו להעלים חלק ממנה כדי "לא לעורר בעיות.
לא מזמן הוזמנתי להרצות באירוע של ארגון סטודנטים שעסק בחדשנות. התכנים שלי התקבלו בהתלהבות, אך עוד בפגישה המקדימה התבקשתי "לא לדבר על פוליטיקה" ולהימנע מקישור בין הרשתות החברתיות שלי לאירוע "כדי לשמור על ניטרליות". נעניתי בחוסר נוחות. למחרת האירוע, גיליתי שבפוסט המסכם בלינקדאין, פלטפורמה מקצועית לחלוטין, הייתי המרצה היחיד שלא קיבל תיוג והכרה בפוסט. כששאלתי מדוע, המנהל ציין תמונה שפרסמתי לא מזמן - לזכר חבר שנפל כחייל בצה"ל - וטען שהיא "עלולה לעורר פרובוקציה".
השיחה בינינו חשפה אמת כואבת: בשם ה"ניטרליות" או ה"רגישות", מתבצע בפועל סינון של זהויות. עבורו, תמונה של חייל ישראלי אינה זיכרון אישי אלא אישום קולקטיבי. הוא אפילו לא הבין שעמדתו פוסלת כמעט כל שיתוף פעולה עם ישראלים. מה שהוצג כניטרליות הרגיש בפועל כמו הדרה. כמובן שלא נשארתי שם, אף אחד לא יבחר בשבילי מתי אני בן אדם, ומתי אני רק שֵם.
המנהל הגרמני הוא לא אדם רע - בחור צעיר, עם כוונות טובות, שפשוט לא מבין עד כמה התודעה שלו מוטה. הוא מייצג דור שלם שגדל לחשוב ש"רגישות" היא פתרון, בעוד שהיא למעשה כלי להשתקת קולות, זו בדיוק האנטישמיות הסמויה. זו שקשה לזיהוי גם עבור מי שמשמר אותה.
אנטישמיות סמויה, במסווה של ניטרליות ורצון טוב, פורחת דווקא במקומות שמתיימרים לייצג שוויון וזכויות אדם. היא כבר לא קריקטורה של יהודי עם אף ארוך או כסף בכיסים, אלא מתוחכמת יותר - ומסוכנת באותה מידה. התחכום הזה הופך את הזהות היהודית והישראלית לאישום מתמשך - משהו שלא קורה לקבוצות אחרות. בעוד שהרוסים, הטורקים או הסינים החיים באירופה אינם נדרשים להצדיק את פעולות משטריהם, היהודי והישראלי הופכים לשגרירים לא רשמיים של ממשלת ישראל, ונשפטים על מוצאם במקום כאינדיבידואלים.
מה שמחמיר את התופעה הוא אופייה המעודן והאלגנטי. אנטישמיות גלויה, כמו המקרה האחרון באמסטרדם, היא ברורה, בוטה וקלה לזיהוי. לעומתה, אנטישמיות סמויה תמיד מסתתרת מאחורי מילים יפות של צדק ונאורות. היא מופיעה בפגישות עבודה, בבקשות "להצניע" זהות כדי "לא לעורר רגשות", ומתפשטת בשקט מתחת לפני השטח. דווקא מפני שהיא כל כך מעודנת, היא משאירה אותך בודד, דחוק לשוליים, ונטול כל הגנה.
יש כאן לקח חשוב גם לנו: אנחנו לא יכולים להאשים רק את עצמנו. אפשר להתנגד לממשלה הישראלית ועדיין לעמוד איתן מול הצביעות המסוכנת. הדור הצעיר באירופה לא מבין את המחיר של האווירה שהוא יוצר. הם לא רואים איך יהודים סביבם מרגישים צורך להצניע סממנים יהודיים או נמנעים מלדבר עברית ברחוב. זו לא רק בורות היסטורית - זו התעלמות מכוונת מההשפעה היומיומית של אנטישמיות על חיינו.
הדור הצעיר בגרמניה ובאירופה בכלל יכול לבחור להיעלב מהאשמות באנטישמיות, או שהם יכולים לבחור אחרת: להקשיב, ללמוד, ולהפסיק לנהוג בדרך שהם עצמם מתיימרים לגנות. אבל האחריות לא נחה רק על כתפיהם. גם אנחנו צריכים לזכור: כשאנחנו מתנצלים על זהותנו, אנחנו לא רק משדרים חולשה - אנחנו מאפשרים לעולם לשכוח את המחיר שכבר שילמנו על שתיקה.
הכותב הוא יזם ומרצה לחדשנות בברלין