האזעקה בגוש דן תפסה אותי ב"אובר", בדרך למרכז העיר. מוזר להיות ישראלי בחו"ל בימים האלה: טובה ככל שתהיה האנגלית שלך, לך תתרגם לבן-שיחך, שלא מכיר את ההוויה הישראלית העכשווית את ההודעות בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, כמו: "אשתי בחדר המדרגות" או "הבת הגדולה לומדת במרחב מוגן". כלומר, תרגום מילולי הוא כמובן אפשרי, אבל גם אם הצלחת להעביר את המילים מעברית לאנגלית, הלחן יישאר לעולם עממי-ישראלי.
במקביל מדווחים לי מהשקה של סדרת יינות חדשה: "אתה לא מאמין, הייתה אזעקה באמצע ההשקה של 'תבור', אבל האירוע מעולה!". לך תתרגם תל-אביבית מדוברת של הימים האלה לאוזניים זרות, עיר שמנסה להיאחז בחיים ורצה לממ"ד עם כוס יין ביד.
אגב, לא לכולם קשה לתרגם את המצב באזורנו לשפות זרות. הנה - דקה לפני המטח לגוש דן, הכריז האפיפיור, מנהיגם הרוחני של המוני אדם ברחבי העולם, שישראל מבצעת רצח עם בעזה. מדובר, להזכירנו, באותו מוסד שנצר את חרצובות לשונו במקריים שהם כנראה גבוליים יותר, כמו בשואה.
אלא שמבט מבחוץ מספק גם פרספקטיבה שהיא רחבה יותר משלט-הסתה באיילון נגד גלי בהרב-מיארה. הוא מאפשר להתעלות לרגע מעל ענייני השעה והריבים בשפה אלימה בטוויטר ולנסות לראות דברים כהווייתם.
בנק מטרות
שלוש מטרות היו למדינת ישראל במלחמתה בעזה ובלבנון. הראשונה הייתה מיטוט שלטון חמאס. כמעט מיד נוסף לזה גם שחרור החטופים. קרוב לשנה מאוחר יותר, אל תוך המלחמה ועם ההחלטה להיכנס ללבנון, התווספה מטרה שלישית: השבת תושבי הצפון לביתם בבטחה.
ובכן, מקץ שנה וחודשיים לסימון שתי המטרות הראשונות וכשלושה חודשים לאחר סימון השלישית, אפשר לקבוע בוודאות שמדינת ישראל נכשלת בשלושתן. חמאס איבד אולי 90% מכוחו הצבאי, אבל הוא עדיין הגורם השלטוני היחיד ברצועת עזה.
לגבי החטופים, כמעט שמיותר להרחיב את הדיבור - כשנה חלפה מאז שוחררו כמה עשרות מהם בהסכם-ביניים ומאז, למעט שני מבצעי גבורה, נותרו רבים מהם בשבי. ההערכה היא שרק מחציתם בין החיים - והמספר הזה ילך ויתמעט ככל שיחלפו הימים.
בהפוך על הפוך, דווקא הטענה של ממשלת ישראל, לפיה חמאס הוא זה שעומד בסרבנותו ומכשיל כל עסקה, היא הודאה מוחלטת בכישלונה החרוץ. אם אחרי שנמחץ, מוגר וראשיו חוסלו, מתבצרים שורדי הארגון בעמדותיהם, סימן שהמהלך הצבאי נכשל כישלון חרוץ.
אפשר למנות שוב ושוב את מניין הגדודים המחוסלים שלו, אבל מדובר בשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו: נכון לעכשיו, הלחימה בעזה - על פי המטרות שקבעה ממשלת ישראל(!) ללחימה, היא כישלון מהדהד. כן, למרות חיסול דף, הנייה וסינוואר.
ומה בצפון? גם שם אפשר להתהדר בעיקר בחיסולים מוצלחים ובעבודה בעיניים, על עצמנו, אודות אחוזי הגריעה מארסנל הטילים של חמאס.
מה זה משנה אם השמדנו 50% ממנו או 90% ממנו, כשבינתיים חיזבאללה הוא זה שעומד בדיבורו להפוך את חיפה למטולה - ואמרתו המתריסה של המזכ"ל המחוסל, חסן נסראללה: "בעד בעד חיפה", התגלתה כנכונה רק אמש בגבול - לא זה שבין ישראל ללבנון אלא זה שבין רמת גן לבני ברק.
מלחמת אין סיכוי
תתפלאו, אבל אין בדברים משום ביקורת דווקא נגד הממשלה או צה"ל, אלא נגד הקונספציה. לא זו שהוליכה לטבח ה-7 באוקטובר, אלא זו שעומדת בבסיס תפיסת הביטחון שלנו בעשורים האחרונים.
שימו לב לריטואל - ואין זה משנה אם נקרא לו "מלחמת לבנון השנייה", "צוק איתן", או מלחמת ה-7 באוקטובר פינת שדרות "התקומה". ישראל חוטפת (פעם מה שנראה היום מכות קלות יחסית: מטח טילים ליישובי העוטף או חטיפת רגב וגולדווסר, עם כל הכאב שבדבר) ומגיבה "בעוצמה" כאשר אנו מספרים לעצמנו שהפעם הם יבינו שהשתגענו, הפעם נראה להם מה זה.
ההתחלה היא תמיד מבטיחה: רוב מדינות העולם (לפחות אלה שדעתן נחשבת בעינינו) תומכות בזכותנו להגנה עצמית ואנו מפטמים את עצמנו בסיפורים על הצלחות פנומנליות בשדה הקרב.
מהר מאוד מגיע הדשדוש, השקיעה בבוץ הלבנוני או בקרבות רחוב בעזה. מתינו נערמים לפנינו. גם מתיו של הצד השני נערמים. הם מעניינים אותי כקליפת השום, אבל את ידידותינו במערב, הרבה יותר: מהר מאוד הן נכנעות לדעת הקהל שלהן וקוראות לנו לחדול.
ומילא, לו היה הדבר מסתיים בניצחון... גם כאן טקס הסיום, למרבה הצער, מוכר לנו: אנחנו מספרים לעצמנו שהשגנו הישגים משמעותיים, בין אם מדובר ב"הודנא" עם חמאס או החלטת האו"ם 1701 אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל ההבנות האלה מלוות תמיד בדינמיקה של "מי יורה את הפגז האחרון", כלומר במעין תיקו רב נפגעים שבסך הכל דוחה את הסבב הבא.
כן, הסבב הבא תמיד יגיע - אחרי שנה או אחרי 17 שנים, אבל הוא יגיע - וגם כאן יש לקח מצטבר: הוא יגיע תמיד בנקודת פתיחה רעה יותר לישראל.
הקשר הגורדי
לבנימין נתניהו הייתה שעת כושר להשיג הכרעה, לנתק באבחת חרב את הקשר הגורדי שאיש לפניו לא הצליח להתיר. רוצים כיוון? בבקשה: כמה עזתים מתים אנו מונים היום: 30 אלף? 40 אלף? 50 אלף? בסבך השקרים של עזה כמעט כל מספר זוכה, אבל הנה הטוויסט בעלילה: נניח שמחצית המספר הזה היו נהרגים בהפצצה אחת של חיל האוויר ב-8 באוקטובר, כאשר דם קורבנות הטבח עדיין על קירות הבתים ביישובי העוטף.
או אז היינו נמנעים ממלחמת התשה, הערבים היו מאמינים באמת ש"השתגענו", אפילו מדינות העולם, אחרי הלם של דקה נוכח התגובה שנראית בעיניהם ברוטאלית, היו מגלות יותר הבנה, במקום להפוך אותנו לפושעי מלחמה בשיטת הסלאמי.
הוא הדין לגבי לבנון: אם רובע הדאחיה היה נחרב ב-11 באוקטובר, כאשר (לפי פרסומים זרים) מטוסי חיל האוויר כבר היו בדרכם אל היעד, אפשר שהיינו היום במקום קצת יותר טוב.
את המחדל המחשבתי הזה אי אפשר להפיל רק על בנימין נתניהו. הוא תופס גם לגבי ראשי הממשלות שקדמו לו (אם כי לאורך רוב שני העשורים האחרונים הוא כיהן כראש ממשלה), להחלטה שלא לתקוף בלבנון ב-11 באוקטובר, היו שותפים כל חברי הקבינט המצומצם, כולל גנץ ואיזנקוט.
ישראל מנסה להתנהל מול גורמים אסלאמיים פודמנטליסטים בכלים מערביים - וזה פשוט לא הולך. מילא אם היינו מרוויחים את תמיכת המערב, אבל בכל פעם אנחנו גם חוטפים, גם מלהיבים את עצמנו, גם מאבדים את תמיכת העולם וגם מסיימים, כפי שמנסה ממשלת ישראל לעשות בלבנון עתה, במעין הסכם מפוקפק.
שלא יהיה לאיש ספק: ההסכם המתגבש יבטיח רק דבר אחד תמורת כמה שנים של שקט: שנפגוש חיזבאללה רעב יותר וחמוש הרבה יותר בסבב הבא. מוטב שנהיה מודעים לכך בטרם תחל לפעול מחלקת השיווק, להצגת ההסכם כניצחון גדול לפעול.
לו היה נתניהו רותם את הקונצנזוס הרחב שהיה לו בתחילת המלחמה למטרת השגת ניצחון מהיר באותו הלהט שבו הוא נלחם בייעוץ המשפטי או בשב"כ, אפשר שהיה מושג כבר שקט בגבולותינו. נבהיר: הכוונה היא לגבול בלבנון ובעזה, לא לזה שהתלהט אמש, בין רמת גן ובני ברק.