צל"ש הרמטכ"ל: איך הפך בנימין נתניהו למושיע של הרצי הלוי?

חנוך דאום התלווה להרצי הלוי, יום-הכיף של דאום עם הרמטכ"ל כלל טיסה במסוק, הסתחבקות עם רב אלוף הלוי, קצת עם אלוף פיקוד צפון וכמובן לא רק שאלות מלטפות נשאלו, אלא גם כמה נוקבות, כאלה שאין מהן מפלט, כגון: "איך הרגשת כשסינוואר חוסל? " ("ת: "תחושה עמוקה של סגירת מעגל חשובה").

לא רק שאלות קשות היו בריאיון, אלא גם רוחניות: "האם נסראללה הבין שהוא מת?" עד שהתחלתי להרגיש את ארוחת הצהרים שלי מטפסת בחזרה במעלה הוושט.

שלא תבינו לא נכון, הייתה בריאיון (מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות), גם התייחסות לא רק להצלחות המזהירות של צה"ל, אלא גם לטבח 7 באוקטובר. הפעם לא כהתייחסות ישירה מפי הגבורה, אלא הערכה מלומדת של הכותב, לאמור: "הלוי לא יוכל ולא ינסה למחוק את חלקו המרכזי באסון 7 באוקטובר, אבל איש לא יוכל למחוק את האופן שבו הרים את המכונה הצה"לית מעפר, ויצא להתקפה".

הבנתם? ה-7 באוקטובר הוא מטבע שיש לו שני צדדים: שואה ותקומה. תכף נחזור לעץ או פלי הנוראי הזה, אבל קודם כל על זהות האינטרסים המוחלטת שנוצרה בין שני האנשים שאחראים לאסון הנורא שפקד אותנו לפני יותר מ-13 חודשים, שלשניהם יש אינטרס להתרחק ממנו עד כמה שניתן ובמקביל למכור לנו האירועים באריזה חדשה שקצת בונה על הזיכרון הקולקטיבי הקצר שלנו (או אולי על הרצון שלנו להדחיק).

הכוונה היא לנתניהו והלוי. כן, יש אחראי-משנה רבים, לנתניהו יש את גלנט, שהקלילות שבה הוחלף בישראל כ"ץ רק מלמדת על התפקיד השולי שמילא, הן באשמה והן ב"תקומה". להלוי יש את האלוף אהרון חליוה, ראש אמ"ן בדימוס, אבל האשמה ביחס המדיני לחמאס, שהולידה את התעצמותו שייכת כולה לנתניהו, בעוד שהאשמה על חוסר המוכנות של צה"ל - וחמור מכך: גרירת הרגליים המערכתית בשעות הראשונות לטבח, מונחת כולה לפתחו של הלוי.

שלא יובן לא נכון, מדובר בשני אנשים שמתעבים זה את זה, אבל כמו שאמרו לכל חייל קרבי ביום הראשון של הטירונות: אם לא תהיו תלויים זה בה, תהיו תלויים זה לצד זה.

מה עושים? את מה שצה"ל לא עשה בכל החודשים שקדמו למלחמה, יוזמים. לנתניהו יש מכונה משומנת שכל תפקידה הוא לטהר את שמו על חשבון אחרים. להלוי יש את דו"צ - לא רק בדמותו של תא"ל הגרי שמופיע תכופות על המסכים שלנו, אלא את מערך הדוברות שתפקידו להעמיק את אמון הציבור בצה"ל. להזכירנו: אותו צבא שאחרי שנאמר את כל מילות ההסתייגות לפיהן אין לנו צבא אחר - ולא נשכח לרגע שמדובר בילדינו - הצבא שאפשר את הטבח הגדול ביותר שבוצע ביהודים בכמעט 80 השנים שחלפו מאז סיום המלחמה ההיא.

עיתונאי הגון היה שואל את רא"ל הלוי כיצד הרגיש כששמע את צעקות הנרצחים, את המחכים למותם, נחנקים בתוך הממ"דים ביישובי העוטף, את הנשרפים חיים על משפחתם - אולי יתברר שהמפקד העליון של הצבא לא עצם עין מאז, כי בכל פעם שבה הוא עוצם את עיניו, עולה באוזניו שוועתם של המעונים, הנאנסים, החטופים והנרצחים.

רק שדאום, כנראה בסבבה של רעשי הרוטור, העדיף לשאול דווקא על תמונת הניצחון המדומה, שבה סינוואר המובס מנופף במקל לעבר הכטב"ם.

להרצי הלוי הייתה דווקא נקודת פתיחה שנראתה מוסרית הרבה יותר. אלה לא רק ההופעות הראשונות בתקשורת שבהן לקח אחריות על הכשל שאין נורא ממנו. זה היה בעיקר המבט בעיניו.

סהדי במרומים שכאשר צפיתי בהופעותיו בתקשורת בחודש הראשון של המלחמה, היה נדמה לי שהוא מבקש ליפול בקרב - ובלבד שהאשם לא ידבק בו. רק שככל שחולף הזמן, הפכה ההכאה על חטא לניסיון לעצב מחדש את התודעה באמצעות שכתוב ההיסטוריה.

אצל נתניהו זה, על פי החשד, בניסיון "לשפץ" פרוטוקולים (בינינו? קצת מיותר, ממילא למי שמחלו לו אין עניין בעובדות). אצל הלוי זה משהו כמו "הי, לקחתי אחריות, אבל תראו איזה יופי אנחנו מנצחים מאז ותזכרו שגם זה עלי".

הבטן מתהפכת כשקוראים את הדברים, ועוד יותר מכך שאנשים ביקורתיים, משכילים וטובים, מרגישים שהם חייבים להתייצב למען צה"ל המותקף, כאילו העובדה שאדון דרג מדיני מנסה להפיל עליו את התיק, היא סיבה לחול לו על חלקו באסון.

אם תרצו, זו פגיעתו הרעה ביותר של ראש הממשלה באינטרסים של מדינת ישראל: אובדן היכולת לנהל דיון ענייני, העובדה שהוא מכריח אותנו לבחור צד, למחול להלוי כדי לא לאפשר לנתניהו להסיט ממנו את האש.

חשוב להבין את הפשר של למחול או לא למחול: ועדת חקירה, אם וכאשר תקום, לא תגזור מאסר על איש (כמו שתבע השיח המתלהם ברשת). אנחנו הרי לא רוצים להרתיע את האנשים הטובים ביותר, כאלה שהיו יכולים, נניח, לנהל חברת ענק, מלפקד על הארגון החשוב ביותר לביטחוננו. מה היא כן צריכה לעשות - כמובן רק לאחר שמיעת כל הצדדים וקריאה של אינסוף חומרים - להרחיק מהחיים הציבוריים את האחראים. הלוי, בסבירות גבוהה מאוד, יהיה ביניהם.

במקום זה מטהרים אותו כדי להשחיר עוד יותר את נתניהו (והרי יש מספיק כאב ושכול עבור שניהם - ועוד כמה אחראים משניים יותר), במקום זה מציירים את הימים האלה ככאלה שיש להם שני צדדים. כן, נו, הלוי אולי נרדם בשמירה, אבל תראו איזה יופי הוא התעורר!

אגב, גם זה בעירבון מוגבל. אני שומע את כל הכתבים הצבאיים מהללים את הישגי צה"ל וחושב בלב שהלוואי שהם צודקים. הלוואי שהם לא מאכילים אותנו באותה יח"צנות שדרדרה את צה"ל כל הדרך אל המחדל הנורא.

אז יכול להיות שאני מבין קטן מאוד בביטחון בהשוואה לכל ה"דבוריז", אבל צה"ל שאני גדלתי עליו ניצח צבאות שלמים עם חילות שריון, אוויר וים בשישה ימים ולא השיג "הישגים" מול שני ארגוני טרור שהיו אמורים להימחות מעל פני האדמה בתוך שעות.

בדבר אחד אפשר להיות בטוחים בקשר למלחמה שמנהל הצבא בפיקודו של הרצי הלוי, זה שלמעט גבורה עילאית של יחידי-סגולה, לא רק שנרדם בשמירה, גם אלא בושש מלחתור למגע (האם מה שקרה מחוץ לבארי למשל או מחוץ לבסיס נחל עוז כבר נחקר?!).

הדבר הזה הוא השכול, כאבן הבלתי יתואר של המשפחות, סבלם של הפצועים בגוף ובנפש. כל השאר נתון לפרשנות, שלמרבה הצער במקומותינו מתכנסת תמיד בהצגת הארסנל של "ארגון הטרור המצויד ביותר בעולם", כאילו מדובר במונדיאל לטרוריסטים.

איני מוסמך להאשים בשם הרבים, אותם מאות שמילותיהם האחרונות נלחשו בטלפונים להורים, לדני קושמרו, לתמיר סטיינמן ולאלמוג בוקר. אני רק מקווה שבין השמחה על חיסול נסראללה לחיסול סינוואר, גם רב אלוף הרצי הלוי, ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל, נזכר לפעמים בקולות ההם, לחישות שמהדהדות יותר מאלף צעקות.

כי רק למקרה שכבר שכח, אל תבנו על העיתונות הישראלית שתזכיר לו, היא כבר בחרה צד. נתניהו אולי לא יציל את מדינת ישראל מהבור שאליו הכניס אותה, אבל את הלוי הוא מציל בכל יום מחדש.