בסביבתו של ראש הממשלה זועמים, אפילו המומים. בלשון שאינה משפטית ניתן לומר שבית המשפט זרק את נתניהו וצוות ההגנה שלו מכל המדרגות, בבקשתו לדחות את עדותו במשפט שמתנהל נגדו כבר נצח.
איזה מצג ניסו להציג לבית המשפט, על עבודה בשעות שאינן שעות כדי להכין את נתניהו לעדותו כשהוא נדרש להחלטות ביטחוניות מכריעות? מה לא מוללו באזני השופטים, בניסיון להציג את נתניהו כמי שהוגה יום וליל בקודש הקודשים - ולא למשל בהעברת חוקי השתמטות, אתנן פוליטי לגדעון סער וזאב אלקין, בחוק הרבנים במדינה שבה חסר כסף למילואמניקים ומפונים.
מה לא סיפרו לטריבונל הנכבד על האיש שממית עצמו באוהלו של ביטחון ישראל ולא נוקף, למשל, אפילו אצבע כדי לסדר לבנו העושה במיאמי (למה? עד מתי?) דרכון דיפלומטי, בשעה שטובי בניה של מדינת ישראל זוכים לדרכון לעולם שכולו טוב על בסיס יום-יומי?
נתניהו הוא סוג של אומן חושים, אפילו הקיצוניים שברל"ביסטים יודו שהיכולת של האיש לאחז עיני אומה שלמה גובלת במתת אלוה: אם בתום השנה הנוראית ביותר בתולדות מדינת ישראל הוא מצליח למכור לרבים כל כך גם את החלום באספמיה לפיה אנחנו נמצאים פסע מניצחון מוחלט (להזכירנו, זה היה בחודש מאי, כלומר לפני חצי שנה) וגם את ההשלמה עם כך שהמסע עלול לארוך עוד שנים, הרי שהאיש גאון.
אם הוא מצליח לתקצב על חשבון המדינה, כלומר על הכיס המצטמק של כל אחד ואחת מאתנו, החזר הוצאות שכל ראש ממשלה אחר היה מתבייש אפילו לבקש - בשעה שדירוג האשראי של מדינת ישראל סופג ירידה אחרי ירידה, הרי שהאיש הוא לא רק אומן בהכחשת המציאות, הוא גם מפליא לתווך את המציאות המדומה הזאת הלאה, לקהלו.
אם סביבתו מצליחה לתפעל מכונת רעל משוכללת, נפרשת על פני ערוצי תקשורת שהוקמו רק לכבודו, לתדרך נגד הצבא בעת מלחמה ועל פי החשד גם להקים רשת ריגול קטנה בתוך מערכת הביטחון, אולי, לכאורה, גם להפעיל בה סוכנים באמצעות סחיטה - ועדיין לשמר בקרב רבים בציבור את התחושה שהוא נרדף על ידי מערכת רבת זרועות, מבית המשפט העליון ועד לשירות הביטחון הכללי, הרי שהאיש ראוי לאוסקר על התפקיד שהוא מגלם בהצלחה כבר שנים.
ממה הוא מפחד?
יתרה מזאת: במשך שנים ש"סביבתו" (מתי נפסיק להתייחס אליה כסביבה עצמאית, שכוללת משפחה קרובה ויועצים שחולקים עמו את האחריות, במקום להבין שגם כאן, רק הוא אחראי?) מפעילה בהצלחה רשת שכוללת עיתונאים-מטעם, בלוגרים, צייצנים ומעצבי דעת קהל כדי להוכיח לנו באותות ובמופתים שהתיקים נגדו קורסים בבית המשפט כמגדל קלפים?
כמה פעמים קראתם, שמעתם וראיתם, בעיקר ברשת (כלומר לא מפי כתבי משפט מנוסים), שהתיקים שנתפרו ב"מתפרת סלאח א-דין" (שהרי חשוב להדגיש את הכתובת, ברחוב על שם המצביא הערבי הגדול בכל הזמנים), נתפרו בתפרים גסים כל כך עד שפרקליטיו קורעים את עדי התביעה על דוכן העדים ומשליכים אותם כקונפטי על רצפת בית המשפט?
נוכח פני כל אלה, נשאלת השאלה המתבקשת, מדוע נתניהו לא רוצה להגיע אל בית המשפט כדי לקטוף את פירות הניצחון? איך הוא, עם כישורי הבמה האלה, עם צבר של "אוסקרים" בדמות ניצחון אחרי ניצחון במערכות בחירות, לא משתוקק להתייצב לתפקיד חייו, להעניק מעל במת בית המשפט את נשיקת המוות למי ולמה שלטענתו רדפו אותו בשיטתיות במשך שנים?
איך האיש שמצליח להשאיר את ראשו מעל למים הפוליטיים הסוערים גם אחרי יותר משנה של נרצחים, חללים וחטופים, לא חוטף את ההזדמנות שניתנה לו להשיג את הניצחון בנוק אאוט?
שוו בנפשכם אילו מטעמים ניתן היה לעשות מניצחון שכזה בבית המשפט! אם חיסול נסראללה וסינוואר פעל לטובתו עד כדי כך בסקרים, מה היה קורה אילו היה מצרף לחגורה שלו גם את ראשה המדמם של מערכת המשפט, תמד מילים שהצליח להשניא על כל תומכיו?
גוונים של אפור
אז מדוע האיש הזה, שהצליח לצאת כמנצח, גם אם מצולק, אפילו בשן ועין, מכל הקרבות הפוליטיים הגדולים שניהל בחייו, נמנע מהחזית החשובה הזאת שבה הניצחון המוחלט נמצא בהישג יד?
התשובה היא כי בית המשפט הוא מקום שבו המצלמות כבות וההצגה נגמרת. נתניהו יכול להמשיך במופע החושים שלו עד לכניסה, עד לרגע שבו יתמקם על ספסל הנאשמים - ואז יכבו המצלמות ויתחיל בירור נוקב של העובדות.
בתי משפט, בניגוד לרושם שניסו ליצור כתבי משפט במשך שנים, הם מקום די משעמם. לו היה מדובר בסרט מתח, בדרמה משפטית קולנועית, סביר להניח שכולנו היינו יוצאים באמצע. אין שם מקום לנאומים חוצבי להבות נכוח טריבונל של מושבעים, אמריקה-סטייל. יש שם ניירות שעוברים מיד ליד, שימוש מגוחך כמעט בתארים כגון: "גבירתי" או "אדוני", התעכבות על כל קוצו של יוד, נבירה איטית ומשמימה במילים, עד לרגע שבו עולה מהן המנגינה.
מהמכניזם הזה בדיוק חושש נתניהו, מהרגע שיעמוד במופע יחיד, כמעט נטול קהל, מהרגע שבו יידרש לשאלות שעל רובן ישיב בלא-זוכר, שיסתבך במה שעלול להתברר כשקריו שלו, שיבקש לשלוף עוד שפן מתוך המגבעת, רק כדי להיווכח שאין מחיאות כפיים. שאפילו צוות ההגנה שהצליח לגהץ עבורו כמה קמטים ילחש באוזנו שהגיעה העת להרים ידיים, להודות במעט כדי להציל את הרוב.
בסיוטי הלילה של נתניהו לא מופיעים תושבי יישובי הדרום המבקשים על נפשם בממ"דים הנשרפים, לא החטופים שנמקים במנהרות בעזה, לא החיילים השבים הבייתה בארונות, אלא רק הרגע הזה, שבו אפילו הופעתה הכמו-קולנועית (מזכירה מאוד את הפרק השני בטרילוגיה ההיא) של שרה נתניהו במסדרונות מקום עדותו של ארנון מילצ'ן באנגליה, תתגלה בסך הכל כתכסיס השהייה.
ואם לא יופיע?
לשם כך הוא היה מוכן לבצע תרגילים שנלקחו מתהומות הייאוש, כמו להעתיק את ישיבת הממשלה, מחשש מדומה מכטב"ם, למען כך הוא ניפח ככל שיכל את הטענה שהוא, האיש המוגן בעולם, עלול להיפגע בכל רגע.
כמו בשיר הנפלא שכתב יענקל'ה רוטבליט ליהודית רביץ: "שום הפתעות אין בסיפור, שוב הדמעות על האיפור. החגיגה נגמרת, המסכה נושרת..." נתניהו מתקרב אל רגע האמת שלו, אל רגע האמת של כולנו.
אז למה מתנגדיו הרבים, אלה ששנאתם אליו כבר העבירה לא מעטים מהם על דעתם, שרואים בו דמון מוחלט לא צוהלים? כי נתניהו שוב נדחק לפינה. מה יעשה עוד האיש שנדמה לנו שעושה הכל כדי לשמר את שלטונו? ינהג כענבל אור? אולי יסרב להופיע לדיונים בנימוק לפיו ביטחון המדינה קודם? מה יעשו אז? ישלחו את המשטרה להביא אותו בכוח - את המשטרה של בן גביר, יציר כפיו ובן טיפוחיו?
"ורק הזיעה על הפנים, כובע מעוך, ריק משפנים. כל הצופים כבר קמו, כל התשואות נדמו. פרחו היונים" נכתב בהמשך אותו השיר.
האמנם "סוף לסיפור"? אולי עוד לא, אבל אין ספק שנתניהו המתפתל, המתגונן, הנאשם-המאשים, רואה בעיני רוחו לפחות את תחילת הסוף.