הביטוי השווייצרי לקונסיירז' הוא "דפורטיה". הביטוי מסמל יותר מהאדם שמוטל עליו לקבל את פני הבאים אל מלון או הבניין היוקרתי. בשווייץ זה בעצם האופי הלאומי בהרבה מובנים.
מדובר במישהו מקסים, שדובר מספר שפות ויודע לסייע למי שיש כסף. לדפורטיה השווייצרי אין חוש ריח או עמוד שדרה מוסרי.
אם אוליגרך שעשה כספו מגזילת משאבים בדרכים מאפיוזות בערבות קזחסטן, זה לא משנה לקונסיירז' השווייצרי. אם האוליגרך משלם, אז הוא יקבל את חזיר חי, שמן תינוקות ושמפניה שהוא ביקש להביא לחדרו.
ספ בלאטר, נשיא פיפ"א לשעבר, הוא "הדפורטיה" האולטימטיבי. הוא בעצמו לא לקח מעטפות כסף מאף אחד - קיבל הרבה בצורה חוקית כמובן - אבל הוא כן אפשר לשחיתות להשתלט על ארגון הכדורגל שהוא ניהל. ויותר מזה, הוא הביא את המושחתים לתוך ניהול הארגון. כבר מתחילת דרכו כנשיא הוא יצר קשרים הדוקים עם מדינה קטנה וחסרת מסורת בכדורגל אבל עם הרבה מאוד כסף - קטאר.
ב-2 בדצמבר 2010 התרחש האירוע שמסמל יותר מהכל את אובדן הכוח של אירופה והמערב הדמוקרטי בכדורגל. בלאטר, שרצה שמונדיאל 2022 יערך בצפון אמריקה, ראה איך רוסיה וקטאר זוכות באירוח המונדיאלים ב-2018 ו-2022 למרות שהגישו את הצעות האירוח הכי גרועות.
רוסיה וקטאר, בגלל האקלים שיצר בלאטר, שיחדו את מנהלי פיפ"א המושחתים כדי לזכות באירוח המונדיאלים על פני האימפריות המערביות - ארצות הברית ואנגליה.
גם היום פיפ"א מנוהלת על ידי קונסיירז' שווייצרי - ג'יאני אינפנטינו שמו. הוא מגיע מכפר הסמוך לכפר שבו בלאטר גר. והכדורגל כיום די נשלט על ידי סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות, אוליגרכים למיניהם ובעלי הון אמריקאים. רמת המחויבות של כולם לערכי המשחק, לפייר פליי, לשוויון יחסי בין היריבות, ואפילו לזכויות אדם היא אפסית.
בשווייץ, חסרת המשאבים הטבעיים שתקועה באמצע אירופה ללא גישה לים, התנהלות כזו הביאה למדינה עושר בלתי נתפס. בתחילת המאה ה-20' השוויצרים היו הראשונים להבין שהמולטי-מיליונרים של העולם מחפשים דרכים להתחמק מתשלום מיסים שדרשו מהם במדינותיהם ופיתחו שיטה למשוך אותם למדינה בעבור תשלום חד פעמי, שמושג בהסכם אינדיבידואלי.
השוויצרים אפשרו את הסתרת הפרטים של חשבונות הבנק ואף פעם לא שאלו מאיפה הכסף. אפילו במלחמת העולם השנייה טיפלו השוויצרים בכספים ובאוצרות שהגיעו אליהם מהמשטר הנאצי כאילו אין לדברים האלה ריח של אפר אנושי.
מאז, המערב הדמוקרטי - בנואשות חמדנית - מצא את עצמו מחזר אחרי רודנים שישקיעו קצת ביוזמות נדל"ן, גופי תקשורת ויקנו נכסים היסטוריים בערים השלוות שלהם. האירוניה הגדולה היא שהרבה מהכסף הזה הושג ממכירת נפט למערב הדמוקרטי.
כיום הגענו למצב ש"מדינות הבריקס" (מושג שהומצא על ידי קרנות השקעות מערביות) - רוסיה, איראן, סין, מצרים, איחוד האמירויות, דרום אפריקה, ברזיל והודו - ואלו שצפויות להצטרף סעודיה, קטאר, טורקיה - בעלות תמ"ג גדול יותר מאשר מדינות ה-G7 (פורום המדינות המפותחות). הן גם יושבות על 45% מאדמת העולם ויש להן 30% מאוכלוסיית העולם.
לעוצמה הזו יש משמעות אדירה עבור עתיד העולם כולו. מדינות הבריקס יכולות להעניק הלוואות פיתוח למדינות עולם שלישי ולקנות את נאמנותן, הן יכולות (והן כבר השתלטו) על מוסדות בינלאומיים כגון האו"ם ובאופן כללי, לעסקים גדולים יש עכשיו יותר אופציות: ללכת מערבה או מזרחה. כמו כן, מדינות הבריקס מאפשרות זו לזו להתמודד עם סנקציות מהעולם המערבי - כמו שרוסיה מצליחה לעשות זאת מאז שתקפה את אוקראינה.
מדינות הבריקס אינן שותפות ערכיות. איראן היא תאוקרטיה איסלמיסטית שיעית, סעודיה היא תאוקרטיה איסלמיסטית סונית, סין היא קומוניסטית, רוסיה היא קלפטוקרטיה. הודו, ברזיל ודרום אפריקה הן דמוקרטיות מבולגנות עם שליטים שנויים במחלוקת או פופוליסטים. מה שמשותף לכולן זה הרצון של ראשיהן ליותר שליטה ויותר כוח וכסף. ראשי המדינות הללו כבר הוכיחו שרמת החיים או הזכויות של האזרחים לא ממש מעניינים אותם.
הפרויקט לטווח הארוך של מדינות הבריקס הוא החלשת המערב הדמוקרטי. הן עושות זאת על ידי מימון מפלגות קיצוניות, מבצעי תודעה רבי עוצמה דרך הרשתות החברתיות, יצירת קונפליקטים במדינות עולם שלישי כדי להגביר את ההגירה למערב ואיתגור ביטחוני תמידי.
מדינות ה-7G מיוצגות על ידי ארה"ב, בריטניה, גרמניה, יפן, צרפת, קנדה, איטליה והאיחוד האירופי. בניגוד לבריקס, הארגון הזה התגבש סביב ערכים משותפים של פלורליזם, דמוקרטיה ליברלית ודמוקרטיה ייצוגית. מאז מלחמת העולם השנייה, אלו הערכים שהובילו לפריחה מדהימה של המערב ויצירת העידן השקט ביותר בהיסטוריה של האנושות.
לפי הנתונים, רוב המקומות המעושרים והמאושרים בעולם הם המדינות בהן יש אמון גבוה במוסדות המדינה, מערכת משפטית עצמאית, מערכת חינוך ציבורית חזקה, מערכת רווחה נרחבת, פערים כלכליים קטנים, מערכת בריאות ציבורית איתנה, ליברליות חברתית, מעט שחיתות, איגודי עובדים יציבים, מערכות יחסים טובות עם מדינות מערביות אחרות, אפס קיצוניות דתית, ואפס רודנים.
זו עוצמה שנובעת מערכים דמוקרטים וליברלים - למרות מה שפופוליסטים-ימניים ברחבי העולם הדמוקרטי מנסים לטעון. בסוף, לצד כוח צבאי חזק מספיק, אלו הערכים שיצילו את המערב מהדיקטטורות העולות מהמזרח. אלו הערכים שמדינות הבריקס, בראשות רוסיה, עובדות קשה מאוד כדי לרסק. המערב הדמוקרטי חייב להפסיק לחשוב כמו הקונסיירז' השווייצרי חסר הערכים ולהתחיל להילחם על ערכיו ועתידו.