הדיווחים על אווירה חיובית ותחושת אופטימיות שעולות מחדרי המשא ומתן המתמשך בין ישראל ללבנון, ועל כך שהפסקת אש נמצאת מעבר לפינה, לא עולות בקנה אחד עם צרכי הביטחון של ישראל כפי שזו מצהירה. אבן הנגף בהגעה להסכם בין הצדדים הייתה ונותרה סוגיית זהות הכוח הצבאי שיתפרש בדרום המדינה, כאשר צבא לבנון שב ועולה כאחת האפשרויות שעל פניו נוחות לכולם, אלא שלישראל ממש לא בטוח.
צבא לבנון (צב"ל) המונה כ-75 אלפי חיילים, זוכה למענק שנתי של 3 מיליארד דולר מארה"ב. 5,000 מבין חייליו אמורים להיות פרושים בדרום המדינה ומצופה מהם על פי הדרישה האמריקאית "להיות כוח מייצב נגד איומים אזוריים" ו"לחזק את ריבונות לבנון, להבטיח את גבולותיה, להתמודד עם איומים פנימיים ולשבש טרור". האמריקאים, מצידם, מעריכים שצל"ב יוכל לעמוד במשימותיו "כפי שעשה זאת עד היום". למה הכוונה עד היום? לממשל ביידן והשליח המיוחד למזה"ת עמוס הוכשטיין הפתרונים, שכן על פי מדד ה-GEF (Global Firepower) צבא לבנון מדורג במקום ה-118 מתוך 145 צבאות מבחינת חוזק, עמידות, בניין הכוח ופרמטרים נוספים.
לאחר העימות בין ישראל לחיזבאללה ב-2006 (שבסופו התקבלה החלטה 1701 על-ידי מועצת הביטחון של האו"ם) התחרו יוניפי"ל וצל"ב על התואר "הדחליל האולטימטיבי" בדרום לבנון. שני הגופים נמנעו מלהתעמת עם חיזבאללה, הפריעו לצה"ל במשימותיו וידעו לדווח דיווחים שקריים ומטעים על צה"ל, שלמרבה החרפה הגיעו לשולחן מזכ"ל האו"ם, לפנטגון ולמחלקת המדינה האמריקאית. הרושם הוא שארה"ב סומכת יתר על המידה על צל"ב ומתעלמת מנקודות חולשה רבות של גוף זה, שאמור, על פי הסכם שייחתם, לחצוץ בין ישראל לחיזבאללה. זהו גוף רעוע ושביר המאיים להתפרק בכל רגע. לדוגמה, כאשר המערכת הפיננסית והמטבע של לבנון קרסו ב-2019, הצבא ספג מכה קשה. לא היה לו תקציב לקנות נשק ולתחזק את יחידותיו ואת כלי הרכב וכלי הטיס שלו. משכורת ממוצעת של חייל שווה כעת כ-220 דולר לחודש, ורבים מהם השלימו הכנסה בעבודות אחרות. רק עזרה כספית נוספת של ארה"ב וקטר מנעה קריסה של הצבא.
מלבד זאת, צל"ב סובל ממתח עדתי מתמיד כאשר משליטה מוחלטת של הנוצרים המארונים עד לפני שני עשורים, הוא עבר "מהפכה שיעית" והיחס כעת עומד על 57% נוצרים לעומת 43% מוסלמים (27% שיעים ו-16% סונים). כן, השיעים שהיו מודרים שנים ארוכות מהצבא, החלו לתפוס תפקידים בכירים בדיוק כפי שקורה בפוליטיקה הלבנונית. הדבר בולט במיוחד בכוח הדרומי של צל"ב, זה שאמור "לשמור על ישראל מפני חיזבאללה", המתאפיין ביתרון שיעי דומיננטי. רבים מהחיילים השיעים מתגוררים בדרום המדינה וחלקם או בני משפחותיהם, נפגעו בהתקפות הישראליות, או שהם פליטים שבתיהם נהרסו עד היסוד ורובם נושאים בתוכם רגש נקם עז בישראל.
האם שואפת ארה"ב לשנות סדרי עולם לבנוניים? הרי כל חיילי צל"ב נלחמו עד היום לצד חיזבאללה, "שניגן כינור ראשון במערכה" מול אויב משותף, כמו למשל, לחימת שני הגופים שכם אל שכם מול ארגון הטרור הג'יהדיסטי "פת"ח איסלאם" או ארגון דאע"ש. עתה, בהיחתם ההסכם, מצפים שאנשי צל"ב "יתנגדו", במקרה הטוב, לפעולותיו של חיזבאללה כאשר בלא מעט מקרים יימצאו שני אחים משני צידי המתרס, אחד בארגון הטרור השיעי ואחד בצבא הרשמי.
עדיין לא מאוחר - ישראל צריכה ללחוץ על אי ירידת כוחות צל"ב לקו הגבול. הגוף הזה הוא קוריוז המשתכר משכורת גבוהה עם תנאי שירות מעולים, שיעילותו משתקפת בהלצה הלבנונית: "תביא ארגז ויסקי ותבריח תותח", כך שתועלת אין בו. אם אמנם יוצב שוב יוניפי"ל כמשגיח בקו הגבול, חייבת להיות דרישה ברורה לכך שימלא את תפקידו כנדרש תוך חתימה על ערבויות בינ"ל, מעקב מצולם אחר התנהגות חייליו ודיווח יום-יומי אל מזכ"ל האו"ם, והחשוב מכולם - חופש פעולה של ישראל לפעול צבאית בכל מקרה של הפרה.
הכותב הוא מזרחן ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי, בעבר מושל גזרת צור ובינת ג'בייל בלבנון.