יום הזיכרון הקבוע ל- 9 בנובמבר הוא הותיק והמרכזי בגרמניה החדשה מכל ימי הזיכרון לרדיפת היהודים על ידי הנאצים: ביום זה בשנת 1938 ארע הפוגרום שארגן המשטר הנאצי ביהודי גרמניה, פוגרום שעלה בחייהם של מאות והוליך לשילוחם של שלוש רבבות יהודים למחנות ריכוז. הפוגרום כונה "ליל הבדולח" משום שמה שניכר לעין המתבונן ביום שאחרי היו שברי חלונות הראווה של חנויות יהודיות ברחבי המדינה ושאר סחורות שנזרקו על ידי הפורעים אל הרחוב. את הרושם הויזואלי לדורות השאירו בתי הכנסת הבוערים ברייך הגרמני.
יום זיכרון ל-9 בנובמבר חשוב ומרכזי לגרמנים דווקא משום שהפוגרום כוון נגד מי שהיו עד שנת 1935 אזרחים גרמנים ועדין החזיקו בדרכון גרמני. משמעותי גם משום שקרה בימי השלום שלפני המלחמה שבחסותה הופעל ה"פתרון הסופי".
היה זה ארוע שהוא אב טיפוס של פעולה במשטר פופוליסטי דיקטטורי: די היה בעילה - התנקשות בחיי דיפלומט זוטר על ידי יהודי שמחה על גירוש משפחתו מגרמניה, כדי להצדיק ארגון פוגרום ויצירת אווירה שבה הפוגרום ייחשב מוצדק בעיני מרבית האוכלוסיה.
זו מניפולציה אופיינית למשטרים כאלה - פעולה בשם מה שקרוי "זעם העם": מכונת תעמולה משומנת מתסיסה את ההמון כדי לעורר את זעמו כנגד מי שמוגדר אויב על ידי המשטר. את התרגיל הזה של שר התעמולה הנאצי גבלס למדו רבים מדי לחקות ביעילות. לרשות גבלס, יש לזכור, לא עמדו רשתות חברתיות ובוטים.
בשנה שעברה עמד טקס הזיכרון הזה בסימן תאריך "עגול": 85 שנה לארוע, ובסימן פוגרום שאך זה קרה, ה-7 באוקטובר. קנצלר גרמניה נאם באחד מבתי הכנסת שבברלין, והסביר, מדוע לא היתה אז, בשנת 1938, מחאה כנגד המעשה הברברי - כי זה פוגע רק "בהם", לא "בנו". על כן הבטיח חגיגית "לא עוד" תקומה לאנטישמיות בגרמניה וקרא אף ללמד בני מהגרים מהמזרח התיכון את לקחי השואה. תפקידה של גרמניה לעמוד לצד ישראל, הדגיש.
השנה, למעלה משנה אחרי 7 באוקטובר, אמנם חזרו על האמירה נגד אנטישמיות, אבל ברקע הורגש נושא של קורבנות אחרת - קרבנותיה של ישראל. אחרי שנה שבה מתקבעת התמונה בכל הערוצים - ההרס בעזה ובלבנון, אמהות המבכות את ילדיהן המתים - שואל גם הגרמני הממוצע את עצמו, כמו גם אזרחי מדינות דמוקרטיות אחרות, כיצד להגיב כאשר מדובר בלקחים מ"ליל הבדולח". גם הנסיון לגייס את מה שקרה באמסטרדם לאוהדי מכבי תל אביב לטובת הגעוואלד "שוב פוגרום ביהודים" לא הצליח לשנות מן הכיוון החדש.
התגובה מן המותן מכיוון ישראל תהיה תמיד: הקרבנות הם רק אנחנו, ב"ליל הבדולח", בשואה, ב -7 באוקטובר, באמסטרדם. לו היתה מלחמת "חרבות ברזל" קצרה כקודמותיה, אפשר שהרהורי הכפירה בגרמניה ובאירופה היו שוקעים באותה מהירות שבה צפו.
אלא שמשך המלחמה מקבע את דימוי המקרבן שנוצר לישראל, וקשה לדימוי לשקוע בחזרה בתהומות השכחה. אופי הויכוח המתנהל זה זמן רב על מדיניותה של ישראל וההכרות עם מפעל מיטוט הדמוקרטיה בישראל, יוצרים מצב שבו מערכת האסוציאציות של אזרחים גרמנים, גם ביום כזה, גם יום אחרי "פרעות" אמסטרדם, אינה מתנתבת לתמיכה בישראל, ופוגעת גם ביהודים המקומיים המזוהים אוטומטית עם ישראל. במילים אחרות: התנהלות ישראל מסייעת לצער הלב בשחיקת הלקח הנובע מזכר השואה, שעד לא מכבר תרם לשיפור היחס ליהודים.
וכדאי לחשוב קדימה. בשנה הבאה ב-9 בנובמבר נהיה אחרי הבחירות לבונדסטאג החדש, שבו עתידות מפלגת ה"אלטרינטיבה לגרמניה" הקיצונית ימנית, ומפלגת שרה ואגנקנכט האנטי ישראלית לזכות בנתח גדול של הבוחרים. אז יצאו מן הבקבוק השדים שמצדדים ברוויזיה של ההתייחסות לזכר השואה ולזכר "ליל הבדולח", בזאת אנו חשים כבר עכשו בהכירנו את נסיון נציגי מפלגות אלה להשפיע על אתרי זיכרון שונים בגרמניה.
גם התמיכה האוטומטית בישראל כיורשת הקורבנות היהודית תישחק. יותר מדי דברים שקורים בישראל מזכירים דוקא לגורמים הפוליטיים המסוכנים בגרמניה את "עברם שאינו רוצה לעבור" והם יעשו בכך שימוש נגד הדמוקרטיה, נגד המיעוטים, בכללם היהודים, ונגד ישראל, לאו דווקא נגד ביבי.
פרופ' משה צימרמן. הכותב הוא היסטוריון המתמחה בהיסטוריה של גרמניה, חבר בארגון יוצאי מרכז אירופה ויו"ר ועדת תגובות בארגון