ב-4 בנובמבר 1999, התארחתי עם אוהדי הפועל חיפה בארנה של אמסטרדם. האצטדיון, שנקרא היום על שם יוהאן קרוייף האגדי, היה אז עדיין "אמסטרדם ארנה" ונחשב לחדש יחסית. האולטראס של אייאקס, למרות הדימוי היהודי, מגיני הדוד ביציע והכינוי "סופר-יהודים", היו חבורה די מבהילה, כזאת שכל מפגש שלה עם אוהדי פיינורד למשל, היריבה השנואה מרוטרדם, הפך לשדה קרב, לא כמטאפורה.
אותנו, לעומת זאת, הם קיבלו יפה: הזמינו אותנו לברים שהכניסה אליהם, בשגרה, הייתה מותרת רק לקומץ שבקומץ של אוהדי הקבוצה המקומית, החליפו אתנו צעיפים ולימדו אותנו כמה שירים בהולנדית שעליהם אני לא מעיז לחזור גם מקץ עשרות שנים.
משפט אחד על כדורגל לפני שנעבור למה שלא שייך אליו, אבל מאוד רלוונטי: הניצחון 1-0 על אייאקס (פנדל מוצלח של ג'ובאני רוסו, שהחטיא פנדל נוסף. הפועל חיפה הודחה למרות הניצחון בגלל הפסד ביתי 3-0 בקריית אליעזר) היה שירת הברבור של עידן רובי שפירא בהפועל חיפה, עם תקציב שמיקם אותה להרף-עין בצמרת הכדורגל הישראלי (ובלבל את הקהל שלה, שרגיל להיות אנדרדוג כהוגן). מאמסטרדם החלה התדרדרות הדרגתית שהגיע לשיא בחודש נובמבר, שנתיים מאוחר יותר, עת שם רובי שפירא קץ לחייו.
מבלי שיכולנו לדעת זאת אז, זו הייתה גם שירת הברבור של הולנד כמדינה אירופית-נוצרית. מי שבגר בישראל של שנות השבעים, זיהה את הולנד כמקום שבו אנשים גבוהים ובלונדיניים בונם סכרים, נועלים קבקבי עץ, מייצרים גאודה או דגים הרינג בתעלות, בצילן של תחנות רוח - כשהם לא מחזיקים אצבע בסכר, מתנדבים בקיבוצים או מצילים יהודים מהשואה.
לא תאמינו, אבל מכל הסטריאוטיפים הללו דווקא האחרון הוא המופרך ביותר. נכון שהיו בהולנד, כמו בכל מקום באירופה, כמה חסידי אומות העולם, הדרגה האנושית הגבוהה ביותר שיכול אדם לשאוף אליה, אבל הרוב שיתפו פעולה ברצון עם הכיבוש הגרמני (אחוז ההשמה של יהודים ביחס לגודל הקהילה בהולנד היה מהגבוהים באירופה, גם המפלגה הנאצית בהולנד הייתה גדולה יותר מאשר בכל מדינה אירופית אחרת שאינה גרמניה).
להשתלב או להשתלט?
חזרנו 25 שנים לאחור ל-1999? בואו נחסיר ממניין השנים עוד 25, אל מה שהוא אחד מזיכרונות הכדורגל הראשונים בחיי - ואני רק בן חמש: האבל ששרר בישראל אחרי שנבחרת האורנג' הפסידה בגמר הגביע העולמי (אף אחד לא אמר אז "מונדיאל") לנבחרת מערב גרמניה.
הולנד הייתה אחת מהידידות הגדולות של ישראל באותם ימים של חרם ערבי ומשבר האנרגיה, ימים שבהם הציונות הוכרזה כגזענות. התוגה מההפסד הספורטיבי הייתה המשך ישיר לשפל הרוח הלאומית ממלחמת יום-הכיפורים. המצרים צלחו את התעלה, הסורים כבשו את החרמון ובקנבאואר ניצח את קרוייף ("ארכיבישוף הניצחון" כמו שקראו לו הגששים מכל טרנזיסטור בשבת בבוקר).
מה שונה בין החוויה העוטפת, המחבקת והנעימה שלי כאוהד של קבוצה ישראלית במפעל אירופי (שאז נקרא עדיין "גביע אופ"א) ברחובות אמסטרדם, לבין הזוועות שחוו אוהדי מכבי תל אביב? ובכן, הישראלים וההולנדים נותרו - פחות או יותר - כפי שהיו אז. הדבר העיקרי שהשתנה הוא הקהילה המוסלמית.
גם ב-1999 היו לא מעט מוסלמים בהולנד, בדגש חזק על אמסטרדם, אבל אז עוד משל בכיפה הלך הרוח של דור ההורים של המהגרים, אנשים שחיפשו פרנסה ועתיד טוב יותר לילידיהם בארץ שקלטה הגירה בזרועות פתוחות. הם באו כדי להשתלב - וגם כאשר ביקשו לשמור על מאפיינים ייחודיים לקהילה (כמו יהדות אמסטרדם בשעתה), זה היה כדי להגן על זהותם התרבותית-דתית, לא כדי לכפות אותה על האחר.
התקיפה הנוראית של אוהדי מכבי תל אביב אינה ביטוי למאבק הישראלי-פלסטיני כמו שאפשר לחשוב בטעות. היא ביטוי לתוקפנות מוסלמית שרוצה לכבוש את אירופה. היא שואבת את השראתה לא מהדרך שבה מסוקר העימות הנוכחי בעזה או בלבנון (למרות שהסיקור המוטה, זה שמבקש לאזן בכוח בין מעשי הרצח של 7 באוקטובר, להרג לא מכוון של בלתי מעורבים כתוצאה מהלחימה, בהחל תורם את חלקו לליבוי השנאה), אלא מההתפתחות של האסלם במרכז ובמערב אירופה ממאפיין דתי של מהגרים שמבקשים בכל ליבם להשתלב, למי שמבקשים - מרובע מולנבק בבריסל ועד לווסט האם שבלונדון, לכבוש את אירופה.
על טפטוף וזליגה
מה עושים האירופים מול מסע הסהר הזה, שבו היהודים הם לכל היותר קורבן מזדמן, אבל לא המטרה? מגרדים את הראש במבוכה. בפריז, בבריסל, במאלמו ועוד, יש שכונות שהמשטרה המקומית לא תעז להיכנס אליהן, בעוד פוליטיקאים יפי נפש מדברים על "רב תרבותיות", על גיוון והכלה - ומרבית האזרחים פשוט הודפים את המחשבה על מה שעלול לקרות להם.
בחלק מהארצות האלה, הפחד הפנימי מהפונדמנטליזם המוסלמי הוא כה רב, עד שבהפוך על הפוך הזעם מופנה נגדנו: שחררו כבר את פלסטין כדי להפחית מאתנו את הלחץ, קוראים לנו המקומיים, מבלי להבין שלא ירושלים מעניינת את המפגינים הפרו-פלסטינים, אלא ערי אירופה.
את רגשות האשם של האירופים על התרבות הדמוקרטית המשגשגת שלהם, שהושגה כתוצאה מקולוניאליזם ארוך שנים, שלידו "הכיבוש" הישראלי נראה כמו חוג במתנ"ס, הם השליכו עלינו, מבלי להבין שאנחנו, בהיותנו "מוצב חודר" של המערב במזרח התיכון, בסך הכל הותקפנו ראשונים.
האירופים עומדים ומגרדים בראשם במבוכה, ממש כמו משטרת אמסטרדם אתמול, עת גורמים מוסלמים קיצוניים, מגובים בתמיכה של רוב הקהילה (נשמע לכם מוכר, אפרופו "בלתי מעורבים"?) יצאו לפרוע ביהודים.
זה לא יכול היה לקרות לאוהדי הפועל חיפה ב-1999, אבל אם לא יתעוררו מהר (אלא אם כן כבר איחרו את המועד), הרי שמה שקרה לאוהדי מכבי תל אביב, יקרה לאוהדי אייאקס, בעירם ועל אדמתם. כל הולנדי שסבור אחרת בסך הכל משלה את עצמו.
מי שעוצם את עיניו ומחיל את חופש הביטוי על קריאות להכפיף את אירופה (והעולם כולו) לחוקי השריעה, ימשיך לספר לעצמו שמדובר בתופעת לוואי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני שבסך הכל זלג לאדמת אירופה.
כן, גם אצלנו דיברו פעם במונחים מטאורולוגיים של "זליגה" או "טפטוף", כשמזהים שמדובר לא בזו ולא בזה, אלא ברעידת אדמה של ממש, בדרך כלל כבר מאוחר מדי.