מאז תחילת המלחמה סובל מושב אביבים מפגיעות רבות; בתים, לולים, יקב ותשתיות נהרסו, אבל נדמה שביום רביעי היה היום הקשה ביותר שעבר המושב מאז תחילת המלחמה; במטח הרקטות אתמול על המושב נהרג חייל צה"ל, סמל אריאל סוסנוב, בן 20 מירושלים ושני חיילים נפצעו בינוני.
במטח הכבד גם נפגעו במושב עשרים בתים, בית אריזה גדול ובו פרי רב שאוחסן, יחידות קירור, גנרטור, מיכל דלק ומיכון חקלאי- עלו באש. 15 צוותי כבאות ביחד עם כיתת הכוננות של הישוב, נאבקו שעות ארוכות באש שהשתוללה. "בדיוק יצאתי מלבנון ושמעתי בקשר שיש מטחים על אביבים ואז ראיתי עמודי עשן שעולים מהמושב", סיפר עמי דהאן, חבר המושב.
דהאן, אלוף משנה במילואים, גויס עם תחילת המלחמה ומאז הוא במילואים. רוב הזמן ברצועת עזה ולאחרונה גם בלבנון. הוא מהילדים הראשונים שנולדו במושב אביבים, חקלאי בנשמתו. כמו כל תושבי המקום, פרט ללוחמי כיתת הכוננות, יצאה המשפחה מהמושב עם תחילת המלחמה, ומאז נודדת בין בתי מלון ודירות שכורות. כשעמי יוצא לחופשות משירות המילואים הוא מגיע לבקר במושב, שם יש למשפחה בית ולול. כל ביקור תמונת ההרס שהוא רואה גדולה יותר. הוא יודע שאחרי המטחים שנורו אתמול על אביבים, בביקור הבא הוא יגלה מצב אפילו גרוע ממה שראה לפני שבועיים.
בחדרה שבמלון קיבוץ לביא גם רוחה ביטון עקבה אחרי התמונות הקשות שנשלחו אתמול בהודעות ווטסאפ בין חברי המושב. "זה היה אחד הימים הקשים מאז תחילת המלחמה. זה מטלטל את הנפש לראות את המושב שלך עולה באש ולדעת שיש חיילים שנפגעו. זה ממש חורבן בית", אמרה בכאב.
מושב אביבים עלה על הקרקע בשנת 1958 ויושב על ידי עולים מרומניה ומהונגריה. תוך זמן קצר עזבו המתיישבים החדשים את המושב ובתיו התרוקנו. המוסדות המיישבים לא ויתרו וב-1963 איכלסו את הבתים הקטנים שהתרוקנו בעולים שזה עתה נחתו בישראל. "מושב אביבים - המת שקם לתחיה", בישרה כותרת בעיתון "הבוקר" בתחילת יולי 1963.
52 משפחות שהגיעו מהרי האטלס הגבוהים שבמרוקו נאחזו בקרקע ולא עזבו אותה. הן לא עזבו למרות קשיי פרנסה ותנאי חיים קשים על הגבול הצפוני. הן לא עזבו גם כשהאויב מעבר לגבול פגע בהן. כך היה במרץ 1970, כשמחבלים הצמידו מטעני חבלה לבית משפחת דהאן וללול התרנגולות שלהם. האב, ששרת במג"ב, לא היה בבית. האם חנה וארבעת ילדיה ניצלו בנס. באותו ליל שבת, שעות בודדות לפני הפיגוע, הופיע בחלום שלה "דמות רב בזקן צחור, כנראה זה היה הרשב"י, שאמר לי: על תפחדי, קומי ופני את ילדיך מכאן. אני אעזור לך, לא יאונה לכם כל רע", כך סיפרה.
כעבור חודשיים נרצחו בפיגוע שמונה ילדים מהמושב בדרכם לבית הספר וארבעה מבוגרים מאביבים שליוו אותם למושב דוב"ב השכן. טבח אביבים היא צלקת שכל משפחה באביבים נושאת מאז. שמעון ביטון בן ה-7 ואחותו, חביבה בת ה-9 היו שניים מהנרצחים. לימים נישאה רוחה לרפי ביטון, אחיהם של השניים ואיתו הקימה משפחה במושב.
רוחה, מנהלת אגף החינוך במועצה האזורית מרום הגליל, היא לא הכירה את הנרצחים, אבל נושאת בנפשה את הכאב המשפחתי. היא כבר 33 שנים באביבים. "זה ביתי לכל דבר, אבל עכשיו אני מתחילה לחשוב על העתיד. איך נחזור הנה, הכל השתנה ב-7 באוקטובר, המחשבות על מה שעלול היה לקרות לנו לא עוזבות. השבוע, אחרי שבעלי היה במושב, הוא חזר ואמר: 'הנה, משתלטים על המצב ובקרוב נוכל לחזור הביתה'. אחרי הירי על המושב אתמול אני מרגישה שהכל חזר אחורה. יש לנו ילד שגר עם המשפחה שלו בעכו והוא אמר שהוא לא יבוא לבקר אותנו באביבים. המצב הזה מטלטל משפחות, ילדים חולמים בלילות על אביבים ובוכים. הם רוצים לחזור הביתה, אבל איך נחזור במצב הזה?", שאלה.
גם דהאן דיבר על הגעגוע של הילדים לבית. "בית זה לא רק ארבעת הקירות של בית המגורים, בית זאת גם המדרכה שהולכים עליה כל בוקר, בית הוא המקום שגדלת בו. איך אני אצליח להסביר למישהו שבית זה הריח של הפריחות, שבית זה הריח של האדמה באביבים אחרי הגשם הראשון. בשום מקום שבו אהיה לא יהיה לאדמה ריח כמו זה שיש באביבים. הכל שונה. אנחנו נעקרנו מהאדמה שלנו", אמר.
אבל הוא מבקש שהמדינה לא תיקח את תושבי אביבים ושאר תושבי הצפון כמובנים מאליהם; "כשנחזור הביתה צריך שיהיו פה כלכלה, חינוך ובריאות כמו בכל מקום אחר בישראל. צריך להעניק לנערים פה בסיס שווה לזה שיש לכל בן גילם. הם שנה שלמה כבר לא לומדים, אלא אם תקרא 'לימודים' לשיעור מצ'וקמק מדי פעם בזום. הנזק שנגרם לדור שלהם הוא נזק אדיר. כשהם ירצו עוד כמה שנים להתקבל לטכניון, הפער שנגרם בתקופה הזאת יפגע בהם. עכשיו אלו השנים שהעץ נקלט באדמה כדי שבעתיד ייתן פרי טוב. המדינה צריכה לדאוג שהם יחזרו להיקלט באדמה", הבהיר. לדבריו "המלחמה שאחרי המלחמה תהיה הכי קשה; תהיה פה הרבה עבודה לשקם ולבנות הכל מחדש. המדינה תצטרך לעזור ולא בדיבורים או בסיסמאות", אמר.
אם לביטון יש ספק לגבי חזרה, "לפחות בשנתיים הראשונות אחרי המלחמה", כדבריה, הרי שלדהאן אין שום ספק בחזרה הביתה. אחרי שמחבלים פוצצו לפני 54 שנים את בית המשפחה, היא נאלצה לעקור לאופקים. אחרי מספר חודשים תבע האבא, משה, מהסוכנות היהודית שיאפשרו להם לחזור לאביבים, וכך היה. "כמו שאבא שלי התעקש לחזור, גם אני אהיה כמוהו", אמר. "אנחנו לא נרים ידיים. על מה חינכנו את הילדים שלנו? על כך שזה הבית ושעל אביבים לא מוותרים".