"שחררו את פלסטין ושתו יין אורגני": כך נראית מלחמת האזרחים שלנו

ישראל נתונה במלחמה כבר למעלה משנה, אבל האמת היא שהיא נתונה במלחמת אזרחים כבר קרוב לשנתיים, מאז תחילת ינואר 2023, היום שבו יצאה לדרך ההפיכה המשפטית.

נכון שמדובר (לפחות בינתיים) במלחמה קרה - אין בה קרבות רחוב והרוגים, אבל התחושה היא שהגבול שמאפשר ליבון של סוגיות פוליטיות במסגרת כללי משחק ידועים ומוסכמים, כבר נפרץ מזמן. נפרץ על כדי כך שספק אם ניתן לקבוע אותו מחדש - וזה כבר עניין שאמור להדאיג את אזרחי ישראל לא פחות מכל מתקפת תגובה, שתגיע או לא, מכיוון איראן.

אגב המלחמה באיראן ושלוחותיה: באופן מדהים, דווקא טבח ה-7 באוקטובר והחודשים הראשונים של הלחימה שבאו בעקבותיו, סיפקו לנו הפוגה ממלחמת האזרחים הקרה. לרגע אחד הפכנו מעם שמשתעשע ברעיונות לחלוקה פנימית ל"ישראל" ו- "יהודה" (אגב, לא רעיון רע במהותו: כמובן שלא במסגרת מדינות נפרדות, חלילה, אבל כן דרך הגברת כוחו של השלטון המקומי, כך שרצונות התושבים ואמונותיהם יקבלו ביטוי מוחשי יותר בחיי היום-יום) לעם אחד, עם אויב אחד, שלא הבדיל בין תושבי בארי ושדרות, שלא טרח לברר אם קורבנותיו הם מצביעי העבודה-מרצ או הציונות הדתית.

לא בכדי התחדשה מלחמת האזרחים הקרה, ביתר שאת, כשנדמה היה שהמלחמה "האמיתית" כמעט שהוכרעה. שכן הדבר שהדאיג יותר מכל חלק מהחברים במערכת הפוליטית הייתה האחדות-לרגע. נכון שמדובר יותר על סביבת נתניהו. מן הסתם יש לה יותר כוח מאשר לשמאל הקיצוני, שנחרד אף הוא מההתקרבות בין מתנחלים לתומכי פשרה - אבל הרצון למנוע מישראל לצעוד קדימה בנתיב אחד, כזה שמתעלם מרעשי הרקע בשוליים, צלח.

מהר מאוד עברו פה מדאגה למניעת המחלוקת הפנימית, שברור שהיה לה משקל תורם לאירועי ה-7 באוקטובר (אם לא למהותם, שהרי תוכננו עוד הרבה לפני ניסיונות החקיקה של יריב לוין, אזי לעיתוי) להאשמת הצד השני באחריות לה - האם היו אלה ההפגנות בקפלן או עצם הניסיון לשנות את כללי המשחק בעודו מתנהל?

זו הסיבה שחזרנו לא רק למחלוקות שאכלו כאן כמעט כל חלקה טובה עד לפני 13 חודשים, אלא חזרנו אליהם כשאנחנו טעונים יותר - עכשיו הצד האחר הוא שיש לו לכל הפחות "רשלנות תורמת" לשנה הקשה ביותר שעברה על מדינת ישראל מאז הקמתה.

יהיה מי שיאמר שמדובר בתופעה כלל עולמית. די להביט במערכות בחירות אחרות שמתקיימות בעולם, כדי להבין שבעידן הרשתות החברתיות, הן הפכו מכוערות הרבה יותר. זה נכון, אבל רק חלקית: מצד אחד כל מי שעקב אחרי הבחירות בארצות הברית היה יכול לראות שמחלוקת הנוראית בין תומכי טראמפ לתומכי האריס, התקיימו חלק מהמאפיינים של הקרע שקיימים גם בישראל (בהכללה: ליברלים-חילונים-פרוגרסיביים, מול שמרנים-דתיים-מסורתיים.

אלה מבקשים לפרוץ בכל הכוח קדימה, אבל מתענגים על העבר - במקרה שלנו על מה שנתפס בעיניהם כ"ארץ ישראל הישנה והטובה" ואלה מבקשים להשיב עטרה ליושנה, או בתרגום לאנגלית-אמריקאית - להחזיר את אמריקה לגדולתה).

מצד שני, לא רק שלישראל מאפיינים ייחודיים משלה (שיטת בחירות שונה, היעדר חוקה, אי-הפרדת דת ומדינה ועוד), יש לה גם סכנות ברורות ומיידיות משל עצמה. אלה הצליחו לשמר את הלכידות הפנימית שלנו גם בשעות מבחן - והיו כמה כאלה לאורך ההיסטוריה הקצרה שלנו, אבל נדמה שאחרי יותר משנה של מלחמה שהחלה כמלחמה קיומית ונמשכת כמלחמה פוליטית, נפרם החוט המקשר הזה שהגן עלינו מפני עצמנו.

אויבינו מבחוץ אולי איימו על קיומנו, אבל שמרו עלינו גם מעצמנו. הן תמיד ההגדרה שלנו בידי האויב הייתה מוצלחת מהניסיון שלנו לבסס איזה חוזה חברתי בינינו לבין עצמנו. לא במקרה אפילו רעיון שיבת ציון, שתוחזק במשך כמעט אלפיים שנה על ידי "לשנה הבאה בירושלים", קרם עור וגידים רק כאשר "לא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותנו", אם להישאר צמודים לאותה טרמינולוגיה של פסח. אם הדבר היה תלוי רק בנו, כנראה שמדינת ישראל לא הייתה קמה לעולם...

אפשר להאמין, או לפחות לקוות, שיש בין הקוראים מי שמהנהנים בראשם. אפשר להאמין (או לפחות לקוות) שהם עושים זאת גם במאחז בשומרון וגם בלב תל אביב. למה אי אפשר להתחיל לצמצם את הפערים משם - ופנימה? כי יש מי שמתפרנסים יפה מהמחלוקות הפנימיות.

לפני כמה שנים, בעת שמערכת בחירות אחד רדפה את האחרת (זוכרים? זה נראה עכשיו כאילו אירע לפני מאה שנה), כתבתי שהפתרון היחידי יהיה כינון של ממשלת אחדות רחבה בראשות נתניהו, ממשלה שתעניק לו את מה שהוא הכי רוצה - להיות ראש ממשלה ולבטל את האישומים שתלויים נגדו בבית המשפט.

למרבה הצער זה לא קרה, כי מבקריו החריפים של נתניהו השתעשעו ביכולתם לא רק להצר את צעדיו אלא להחליף אותו (פנטזיה שהתבררה כקצרת מועד). משנבחר שוב, היה ברור שהוא נקלע לניגוד אינטרסים עם המדינה: נכזבה התקווה שמה שטוב לנתניהו (כלומר מה שמנחה אותו) יהיה גם מה שטוב למדינת ישראל.

זה לא במקרה שההפיכה המשטרית התחדשה דווקא עכשיו, כשנתניהו, שסירב בעקביות לדון ביום שאחרי בעזה ובלבנון, מתכונן ליום שאחרי המלחמה, כלומר - היום שבו מלחמת האזרחים הקרה שלנו עלולה להתחמם, אולי אפילו לרתוח, חלילה.

נמשיך ונסיים באותה נימה אישית: הטור הזה נכתב מליסבון. בשכונה "שלי" - פרבר רגוע של מעמד בינוני-פלוס, לא ממש קרובה למרכז העיר, ניצב שלט חוצות עם דגל פלסטין ועליו הכתובת: "עצרו את הטבח עכשיו".

בפקולטה לאמנות שבה ביקרתי, יש ציור קיר שמראה חיילים בצד אחד ואישה עטוית חיג'אב מחזיקה תינוק, כשברקע הכיתוב: "שחררו את פלסטין".

עד כמה זה ביזארי? ובכן, בבר יין מקומי התקיים השבוע ערב שבתרגום חופשי אפשר לקרוא לו "שחררו את פלסטין ושתו יין אורגני"...

זה מבטא לא רק את הבלבול של הצעירים המקומיים אלא גם את הבורות של רובם בכל הקשור למהות הצדדים בסכסוך - לך ספר להם (או לפעילים הלהט"בים נגד ישראל) איך רואים המוסלמים שתייה של אלכוהול, אורגני או לא, כמו גם חד-מיניות.
כלומר, לפחות בינתיים אפשר להשקיף על מה שקורה בישראל ולהזדעזע, ועדיין, כשאתה נתקל באנשים הצעירים (אגב, רובם טוב, גם אם מבולבל) שעבורם מגן דוד שווה לצלב קרס, בעוד שחיג'אב מבטא גיוון, הכלה והכרה בזכויות נשים... אתה הופך להיות הכי ישראלי בעולם, זה שמייחל בכל ליבו לכך שמלחמת האזרחים הפנימית, זאת שיש מי שדואג לחמם אותה עכשיו, תסתיים כבר, כדי שנוכל להתחיל להילחם - ולנצח, גם בזירות הרבות שמקיפות אותנו - קרובות ורחוקות כאחת.