הקהילה היהודית בארצות הברית הצביעה לאורך השנים באופן מסורתי למועמדים הדמוקרטים. הקו הליברלי של המפלגה הטיב עם קבוצות המיעוט באוכלוסייה, כך גם עם 6 מיליון היהודים החיים בארצות הברית. בעשור וחצי האחרונים ההסדר הזה משתנה ותופס צורה אחרת ומגוונת יותר.
"המפלגה הדמוקרטית באופן כללי הפכה לעוינת כלפי היהודים" אומר אריאל לוין-ולדמן, עולה חדש מארצות הברית שחי בשנים האחרונות בישראל בשיחה עם וואלה. "במשך שנים הדמוקרטים בנו להם קואליציה של מיעוטים, זה עבד להם, רק שחלקים גדולים בקואליציה הזאת צברו כוח והם מאוד לא אוהבים יהודים וכעת כשמפגינים צועדים בקמפוסים וקוראים 'יהודים לתאי הגזים', כפי שקרה באוניברסיטת קורנל, ואוניברסיטת פנסילבניה, והממסד הדמוקרטי לא עושה דבר להתערב ,הרבה יהודים חשבו לעצמם שאולי אנחנו לא צריכים להיות חלק הקואליציה הפוליטית הזאת יותר, בני משפחתי, דמוקרטים מושבעים, יצביעו הפעם לטראמפ."
שאלת התמיכה של היהודים במועמד כלשהו מורכבת בדרך כלל משני אלמנטים עיקריים: יחסו של המועמד ליהודים באמריקה (כל ההיבטים האזרחיים שמבטיחים זכויות שוות וכו') ויחסו של המועמד לישראל והמחויבות להמשך היחסים המיוחדים בין ירושלים לוושינגטון, על כל המשתמע מכך. בשנים האחרונות הדמוקרטים נחלשים בשני הפרמטרים הללו, ומכאן שיותר ויותר יהודים מגדירים את עצמם היום כרפובליקנים מובהקים, על אף ההיסטוריה הבעייתית ביחסים עם הממסד האדום.
היהודים כבר פחות חוששים מטראמפ
"טראמפ כבר היה נשיא אז יש לו רקורד, ויש לנו על מה להסתכל" אומר דיוויד מטלין, עיתונאי יהודי אמריקני ששימש בעבר דירקטור בארגון AIPAC בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ. "אנשים פוחדים מהבייס של קמלה האריס, שמורכב בחלקו הגדול מאנשים שממש מתעבים את ישראל ואת היהודים - השמאל הקיצוני האנטישמי. יש חשש שאותם אנשים ימצאו את עצמם בעמדות מפתח בממשל הבא. יצא לי לעבוד בקליפורניה בתקופה שקמלה האריס נבחרה לתפקידה כסנטורית, היא החליפה סנטורית ותיקה ותומכת גדולה בישראל. ההבדל הורגש מייד, אפשר לומר שהאריס מגיעה מהמחוזות היותר שמאליים במפלגתה, שמאלה מביידן", טען.
מטלין הוסיף, "בעניין האנטישמיות אנשים ממש מפוחדים, הם לא מאמינים שעם האריס בבית הלבן המצב יהיה טוב יותר, אולי המצב יישאר כפי שהוא עכשיו או יהיה גרוע יותר אבל בטח לא ישתפר. הייתי ב .AIPAC בזמן הכהונה הראשונה של טראמפ ולרבים בקהילה היהודית היו חששות מפניו, עכשיו יש הרבה פחות חשש".
יש הבדל משמעותי בין ישראל לבין הקהילה היהודית בארה"ב" אומר נדב תמיר, מי ששימש קונסול ישראל בבוסטון וכיום מנכל ארגון ג'יי סטריט בישראל. "בקרב היהודים בארה"ב קמלה האריס עדיין זוכה לרוב גדול של הקולות, להערכתי כ 70%. נכון שיש בקהילה היהודית גורמים שחושבים שטראמפ יהיה קשוח יותר כלפי המפגינים הפרו-פלסטינים וגילויי האנטישמיות משמאל אבל רוב היהודים עדיין מזועזעים ממנו, מאופיו ומהערכים שלו ואני מאמין שהם יצביעו בהמוניהם להאריס".
תמיר לא מסכים עם השיוך של האריס ואומר שלסגנית הנשיא אין קשר לצדדים הפרוגרסיביים הקיצוניים במפלגתה ושהיא מסמלת את האמצע השפוי. "זה שהיא אישה ושחורה לא משייך אותה אוטומטית לזרוע הפרוגרסיבית הקיצונית, זה בדיוק כמו שהיה עם אובמה. כן, יש נציגות בעייתית לדמוקרטים בקונגרס אבל האריס לא קרובה אליהם ולא שייכת אליהם אידיאולוגית. היא עמדה מאחורי האסטרטגיה הפדראלית נגד אנטישמיות שקידם הנשיא ביידן", הסביר.
תמיר הוסיף, "היא מקדישה המון לנושא המאבק באנטישמיות וכך גם בעלה היהודי. טראמפ לעומת זאת ידוע בקשריו עם דמויות המזדהות עם עליונות הגזע הלבן. אני מתבייש לומר, אבל הדמוקרטיה המערבית הליבראלית היחידה שבה טראמפ פופולארי כל כך זה כאן במדינת ישראל".
בשורה התחתונה, כיום היהודים בארה"ב מרגישים שהממסד הדמוקרטי זנח אותם לטובת מיעוטים אחרים, גדולים יותר, קולניים יותר, מוסלמים יותר.
התנועה הפרו-פלסטינית מתחזקת בעקביות ברחבי ארצות הברית כבר יותר מעשור. זה התחיל מקבוצות קטנות באוניברסיטאות העילית (שנהנות ממימון לא מבוטל של המדינות העשירות במזרח התיכון), המשיך עם הפצת אידיאולוגיית החרם נגד ישראל של תנועת BDS ובתקופה האחרונה גם מחאה אלימה ישירות נגד סטודנטים יהודים בקמפוסים.
הקבוצות הקיצוניות הללו מתמודדות עם טענות האנטישמיות שמופנות אליהן בטענה שהרטוריקה שלהן היא לא אנטישמית, אלא אנטי-ציונית, והניסיון הזה לייצר את ההפרדה המלאכותית הזאת אומץ (לפחות בחלקו) על ידי הממסד הדמוקרטי. דמויות בעייתיות כמו חברת הקונגרס ממוצא פלסטיני ראשידה טאיליב ואלכסנדרה אוקסיו קורטז (מתנגדת חריפה להמשך הסיוע הצבאי לישראל) הפכו לדמויות מפתח במפלגה הדמוקרטית, והן סדין אדום עבור לא מעט יהודים.
מנגד ההישענות של טראמפ על האוונגליסטים במהלך קמפיין 2016 התחלפה השנה בתמיכת פלגים קיצוניים בהרבה, כאלה שמוגדרים כ"בדלנים", וכאלה אין להם כל סנטימנט למדינת ישראל או לעם היהודי. הבחירה בסגן הנשיא של טראמפ ג'יי די וואנס הוא אולי ההוכחה המובהקת לכך.
סקר מקיף שנערך לאחרונה ביוזמת "התנועה למאבק באנטישמיות" (Combat Antisemitism Movement) על-ידי ד"ר אירה שסקין מאוניברסיטת מיאמי והמרכז הלאומי לחקר דעות (NORC) באוניברסיטת שיקגו העלה כי גל האנטישמיות העולמי משפיע גם על דפוסי ההצבעה של יהודי ארה"ב. בסקר, שכלל מדגם מייצג ונרחב ענו 43% מקרב הנשאלים כי האנטישמיות תשפיע על האופן שבו יצביעו בבחירות. מתוכם, 17% ציינו כי הם מצביעים בדרך כלל למפלגה הדמוקרטית, אך הפעם יצביעו למפלגה הרפובליקנית; 9% העידו כי בבחירות הקודמות הצביעו לרפובליקנים, אך הפעם יצביעו לדמוקרטים; 3.4% יצביעו למפלגה שלישית, בגלל ששתי המפלגות הגדולות אינן מטפלות היטב בנושא האנטישמיות; ואילו 5% מיהודי ארה"ב שנשאלו בסקר אמרו כי על רקע סוגיית האנטישמיות, אין בכוונתם להצביע בכלל.
בנושא היחס של הדמוקרטים לישראל, הדעות בקרב יהדות ארצות הברית חלוקות. הנשיא אובמה לדוגמה, לא נתפס כידיד גדול של מדינת ישראל, אבל בפועל הוא חתום על הסכם הסיוע הצבאי הנדיב ביותר שנחתם אי פעם בין ירושלים לוושינגטון (38 מיליארד דולרים ל-10 שנים) ובנוסף אובמה הבטיח גם אפשרויות להגדיל את התמיכה הזאת מחוץ לגבולות ההסכם, בחקיקה מיוחדות בקונגרס.
אז נכון, הכוורת של אובמה לא הייתה מאוד ידידותית כלפי ממשלת ישראל והעומד בראשה, הם ראו בישראל וביחסים איתה, חלק ממארג גדול יותר של יחסי המעצמה הגדולה בעולם עם בעלות בריתה (חלק חשובות יותר וחלק פחות) ולא פעם האינטרס האמריקני דהר במסלול התנגשות יישיר עם האינטרסים של ממשלת ישראל והעומד בראשה.
ביידן המשיך פחות או יותר באותו הקו של אובמה רק עם מערכת יחסים קצת פחות רעילה עם נתניהו ועם אנשי צוותו. ביידן היה המנהיג הראשון שהתייצב לצד ישראל לאחר טבח שבעה באוקטובר עם ה-'DON'T' המפורסם שלו בתחילת המלחמה, והמשיך בביקור בישראל בעיצומה של הלחימה, והגדלה משמעותית של הקף הסיוע הצבאי בזמן הכי קריטי (תוספת של 17 מיליארד דולרים).
היו כמובן גם חילוקי דעות ומצבים בהם האמריקנים הציבו גבולות בניהול המלחמה בעזה (עיכוב המבצע ברפיח) ובלבנון, אבל לכל אורך השנה האחרונה, לא היה רגע ולו הכי קטן שהעמיד בספק את המחויבות של אמריקה לביטחונה של מדינת ישראל ולשימור היתרון הצבאי היחסי שלה באזור.
מנגד המפלגה הרפובליקנית השמרנית לא בדיוק חרטה על דגלה את המאבק למען קבוצות המיעוט באמריקה, וחלק מהמצביעים המסורתיים שלה אכן תומכים ברעיונות גזעניים כמו עליונות הגזע הלבן, ומחזיקים בדעות בעייתיות כלפי מיעוטים בכלל, ויהודים בפרט.
בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ שנחשב אז (וגם היום) לידיד ישראל, הוא היה חתום על מספר הישגים משמעותיים במזרח התיכון הנוגעים לישראל, האחד - ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות (נושא שהיה סלע מחלוקת בין המדינות במשך שנים) והשני - הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ והנעת הנורמליזציה עם ערב הסעודית. טראמפ שהתרברב במערכת היחסים החמה עם ראש הממשלה נתניהו ונתפס כמי שיתמוך בישראל בכל סיטואציה. בשנת 2018 הוא גם פרש מהסכם הגרעין שחתם אובמה עם איראן וחזר למשטר של סנקציות נגד הרפובליקה האסלאמית - מהלך שקיבל המון עידוד ותמיכה בישראל.
נדב תמיר לא מתרשם וטוען שההישגים של טראמפ עשו יותר נזק מתועלת. "היציאה מהסכם הגרעין הקפיצה את איראן לסטטוס של מדינת סף גרענית" אומר תמיר, "בנוסף המהלך הוציא את רוסיה וסין מהקואליציה נגד הפצת נשק גרעיני וההתעלמות מהנושא הפלסטיני במסגרת הסכמי אברהם, התפוצצה לכולנו בפנים בשבעה באוקטובר"
הרפובליקנים וטראמפ עושים מאמץ כדי למצב את עצמם כמי שיטפלו בסוגיה בצורה טובה יותר, בחודש שעבר עלה בארצות הברית סרטון מטעם הקמפיין של דונלד טראמפ, שבו נראות שלוש נשים יהודיות מבוגרות וטיפוסיות שיושבות בבית קפה ומנהלות שיחה על המציאות החדשה בארה"ב. הן מספרות אחת לשנייה על מקרים שבהם הן, בני משפחה או חברים הרגישו לא בטוחים בתוך הקהילות שלהם, בשנה שחלפה מאז מתקפת שבעה באוקטובר, השיחה מסתיימת בכך שאמנם דונלד טראמפ לא "יורד חלק בגרון" אבל " לפחות הוא ידאג לביטחון הקהילה שלנו".
אנשים חוששים ממש, אומר דיוויד מטלין "בשנה האחרונה הזהות שלנו כיהודים נדחפה בפרצופנו שוב ושוב. ההפגנות האנטישמיות האלימות ביותר היו בשכונות יהודיות סביב מרכזים קהילתיים, ללא כל קשר לישראל, אז כמובן שאנשים חוששים זאת הייתה שנה מטלטלת והטלטלה הזאת תבוא לידי ביטוי בקלפי. אני מעריך שיהיה שינוי של עשרות אחוזים בדפוס ההצבעה היהודי".
הקול היהודי באמריקה מפוצל היום יותר מאי פעם, ועל פי הערכות (בעיקר בתוך הקהילות היהודיות) עושה רושם שיותר יהודים יצביעו הפעם לטראמפ, ולו בגלל תחושת הביטחון הווירטואלית שהוא מעניק להם. תחושה, שאותה האריס לא באמת מסוגלת לספק (למרות שנשואה ליהודי) .
האריס עלתה אמש לנאום בעצרת במדינת מישיגן (שבה חיים כ-250,000 מוסלמים) והתייחסה למלחמה בעזה, היא נשבעה לסיים את הסבל הפלסטיני ואת סבל הפליטים מלבנון ורק אחר כך הזכירה את שחרור החטופים והמחויבות לביטחון ישראל. ועל התושבים העקורים מהצפון -אף מילה.
איפה האמת אתם שואלים את עצמכם? האמת נמצאת כרגיל אי שם באמצע, זה הרציונאלי המנומק והמשעמם ושכל כך לא מתאים לרוח הקמפיין באמריקה של סוף שנת 2024 שמגיע סוף סוף לסיומו או שמצפים לנו עוד ימים ושבועות ארוכים של דרמה פוליטית באמריקה. כל זה יתברר בעוד כ-24 שעות.