כמורה זה נורא מרגיז אותי, למרות שאני כבר רגיל לתופעה. איך הצלחנו לשכוח כל כך מהר את השיעור הכואב והאכזרי שלמדנו ב-1 בספטמבר? הרי כשנתבשרנו על רצח ששת החטופים, בדיוק ביום הראשון ללימודים (אין סימבולי מזה), כולנו הבנו בצורה הכי ברורה את המסר שכבר שנה שלמה סירבנו להפנים: לחץ צבאי הורג את החטופים, לא מחזיר אותם.
כולנו הבנו שהם היו יכולים לחזור בחיים בעסקה שהייתה על השולחן. כולנו הבנו שנכשלנו באחריות שלנו כלפיהם.
טוב. לא כולנו. היו וישנם עוד בכיתה תלמידים עקשניים שעדיין מסרבים להבין, ותלמידים אחרים, מעופפים כאלה, שלא מוכנים להסתכל על המציאות בעיניים. אבל מאות אלפים הבינו היטב, כמו שלא הבינו קודם, שאם לא נעצור הכל, רוב הסיכויים שאותו גורל מר מובטח לשאר החטופים שעודם בחיים, ומי שכבר לא - מי יודע אם נצליח להחזיר אותם.
ובאותו יום, ובמשך ימים ושבועות לאחר מכן, גם נפל האסימון שכל הנושאים האחרים הבוערים והחשובים והמוצדקים חייבים לחכות, כי הנושא הראשון חייב להיות החזרת החטופים והחטופות. גם כי זה הכי דחוף והכי חשוב בסדרי העדיפויות, וגם כי זה הצעד ההכרחי הראשון כדי לתקן מהשורש את כל שאר העוולות.
אם המאבק למען הקמת ועידת חקירה ממלכתית הוא מאבק על לקיחת אחריות - קודם כל הממשלה והחברה חייבות לעמוד באחריות הכי בסיסית והכי דחופה שלהן לאלה שהופקרו ושעדיין ניתן לעזור להם.
אם המאבק למען החזרת המנדט לעם והליכה לבחירות הוא מאבק על כך שלממשלה יש חוזה עם אזרחיה שהופר, ההפרה הכי בוטה היא הפקרת החטופים.
אם המאבק נגד כספים קואליציוניים ומשרדים מיותרים ותקציבים מושחתים הוא מאבק על כך שהמשאבים של המדינה יחולקו למי שהכי נזקק להם - למפונים, לשיקום הדרום והצפון, ובכלל לחלשים בחברה, אין בחברה שלנו מי שנזקק יותר ממי שנמצא בשבי החמאס מעל שנה.
אם המאבק על הפיכה משטרית הוא מאבק על שינוי פני המדינה באופן מהותי, אין שינוי יותר עמוק ויותר מהותי מאשר החלפת האתוס הציוני המכונן של חיי אדם וסולידריות חברתית, של ארץ שאת בניה לא תפקיר לזר, עם אתוס שמקדש את הניצחון ואת המלחמה ואת הנקמה, שאומר - קודם כל נהרוס ונשמיד ונכניע ונכריע וננצח ניצחון מוחלט, ואז נראה מה נשאר.
ואם המאבק על חוק הגיוס הוא מאבק על שותפות גורל ונשיאה שוויונית בנטל, האחריות שלנו קודם כל היא להבין ששותפות הגורל שלנו עם החטופים והחטופות מחייבת את כל אחד ואחת בחברה, מהאזרח הפשוט ועד הנשיא וראש הממשלה, לשאת בנטל המאבק הזה בדיוק כמו שמשפחות החטופים נושאןת אותו.
בתחילת ספטמבר הבנו את כל זה. המסר נכנס עמוק לתוך הלב, לתוך המעיים. אבל מאז כבר הספקנו לשכוח.
עיננו הסתנוורו מזוהר ההישגים הצבאיים האדירים, אזנינו נחרשו מרעש הפצצות של ביפרים ושל חיסולים של הבכירים. ותשומת לבנו נחטפה שוב ושוב על ידי עוד ניסיון מחטף, עוד משבר חוקתי, עוד דריסה של מוסדות השלטון, עוד ביזוי של בית המשפט, עוד חוק שערורייתי.
ובאו החגים והלכו החגים, ואז חזרנו לשגרה. אין דבר שמסוכן יותר לחברה הישראלית כיום מהחזרה לשגרה. החזרה לשגרה היא חזרה להפקרה, חזרה להשלמה עם מציאות שהרגה לנו את ששת היפים והמופלאים: אלמוג, עדן, כרמל, הירש, אורי, ואלכס, ועוד 21 חטופים וחטופות שנשבו בחיים ושרדו ימים ארוכים באמונה שלימה שנעשה הכל כדי להחזיר אותם.
אין לנו היום מלחמה צודקת יותר וקיומית יותר מאשר המאבק להחזרתם ולהחזרתן - החיים לשיקום, שלהם ושלנו, והמתים לקבורה ראויה.
אין צורך גדול יותר היום - וכבר אתמול, וכבר לפני חודשים - שנחזור לשיעור הראשון הזה שקיבלנו, שנשים את כל המאבקים האחרים במקומם הנכון בתור, ושכולנו נעצור כל דבר אחר ונצטרף למאבק חיינו. כשכולם יחזרו הביתה, אז גם אנחנו נוכל לחזור לשגרה שלנו. אם לא, ספק אם תהיה לנו שגרה לחזור אליה בכלל.
***
הכותב הוא רב, מחנך, מייסד-שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף.
הרב אבידן שבת רעב 11 יום למען החזרת החטופים, חלק מקבוצה שעדיין שובתת.