רוב האנשים חושבים שהכלכלה עוסקת בכסף. הם טועים. כלכלה עוסקת באמון. אתה עובד כל החודש, כי אתה מאמין שהמעסיק שלך ישלם לך. אתה מעביר חלק מכספך לקופת גמל, כי אתה מאמין שכשתהיה מבוגר ותצא לפנסיה הכסף הזה יהיה שם כדי לדאוג לך בזקנתך. אתה משלם מיסים, כי אתה מאמין שהממשלה תשתמש בהם לחינוך ילדיך או לממן את המחלקה בבית החולים שבהם שוכבת סבתא שלך, שתהיה בריאה. אזרחי ישראל עובדים קשה, ואז מעבירים חלק נכבד ממשכורתם לידי הממשלה. זוהי הבעת אמון שאין שני לה. אם הממשלה מועלת באמון הזה, המשבר הכלכלי הוא בלתי נמנע.
כשפרנקלין ד. רוזוולט החליט לחלץ את ארה"ב מ"השפל הגדול" - המשבר הכלכלי שהיכה באמריקאים בתחילת שנות השלושים - הוא החל את החילוץ בשידור לאומה שבו אמר: "ישנו יסוד בהיערכות מחדש של המערכת הפיננסית שלנו, שהוא חשוב יותר מהמטבע, חשוב יותר מזהב, והוא הביטחון של העם. אמון ואומץ הם המרכיבים החיוניים להצלחת התוכנית שלנו. אתם, האנשים, חייבים להיות בעלי אמונה. אל תתנו לעצמכם להיסחף אחר שמועות או ניחושים. בואו נתאחד לגירוש הפחד. אנחנו (הממשלה) סיפקנו את המנגנון להשיב את המערכת הפיננסית שלנו לפעולה - עכשיו אתם צריכים לתמוך בה ולגרום לה לעבוד".
למחרת הנאום הזה היו תורים ארוכים מול סניפי הבנקים בכל רחבי ארצות הברית. אנשים באו להפקיד את כספם כדי לעזור למערכת הפיננסית להתאושש. הם האמינו לרוזוולט והאמינו שהממשלה שלו חושבת עליהם ורק עליהם.
זה לא מה שקורה עכשיו בישראל. אי אפשר לתת אמון בממשלה, ואי אפשר לתת אמון בתקציב שהיא מכינה. הוא מבוסס על נתונים שכל אנשי המקצוע יודעים שהם שקריים, ועל הערכות שמוסדות כמו קרן המטבע העולמית הודיעו שאין שום קשר בינן לבין המציאות (קרן המטבע הודיעה בנימוס ששר האוצר טעה בלא פחות מ-40 מיליארד שקל בחישוב הגירעון).
הבטחות שניתנו לפצועי צה"ל, לשיקום יישובי העוטף, למשפחות המילואימניקים הופרו כל כך במהירות ובגסות שכולם הבינו שאיש מעולם לא התכוון אליהם ברצינות. מיסים הוטלו על האזרחים, אבל משרדים ממשלתיים מיותרים לא נסגרו, שרים שאינם עושים דבר לא פוטרו, הכספים הקואליציוניים ממשיכים לזרום באין מפריע בניגוד לכל מה שנאמר והובטח. חוקי ההשתמטות מקודמים במהירות בזמן שההטבות להורים צעירים וסיוע למעמד הביניים מעוכב או מבוטל. הציבור אינו מטומטם. הוא מבין בדיוק מה הוא רואה - הוא רואה ממשלה עם יכולות ניהול ירודות במיוחד, שאיבדה עניין באזרחיה. התוצאה היא משבר אמון.
מה קורה במשבר אמון? כל אחד חושב רק על עצמו. האזרחים אומרים לעצמם בצדק, "אם הממשלה לא מתעניינת בי, למה שאני אתעניין בה?" כסף שהיה אמור להיות מושקע בישראל, נודד החוצה. ההון השחור גדל, כי לאנשים יש סוג של "צידוק מוסרי" להעלים מיסים ("אם הממשלה דופקת אותי, אני אדפוק אותה בחזרה"), מעסיקים אינם מעלים שכר לעובדים כי הם לא מאמינים שמצב השווקים ישתפר, יזמים אינם פותחים עסקים חדשים, קבלנים לא בונים דירות, המחירים עולים כי הספקים מבינים שהממשלה לא תעצור אותם כי היא זקוקה לעוד ועוד מיסים.
מה צריך לקרות כדי שנצא מהמשבר? יש לא מעט דברים שאפשר וצריך לעשות, אבל התנאי הראשון, ההכרחי, שאי אפשר בלעדיו, הוא ממשלה שאפשר להאמין לה. שמקצצת קודם כל בעצמה ובהוצאות שלה, שיש בה צניעות וחריצות, שמסוגלת להציג חזון כלכלי ברור שמבוסס על משפחות צעירות של אנשים עובדים, שיש לה יכולות ניהוליות גבוהות, שקמה בבוקר וזוכרת שהדבר הראשון והחשוב ביותר לכלכלה - הוא לחזק אזרחים שעובדים ומשלמים מיסים.
אין לנו היום ממשלה כזו. תהיה לנו.
הכותב הוא יושב ראש האופוזיציה ויו"ר מפלגת יש עתיד