ב־8 באוקטובר 2023, כ־30 שעות אחרי תחילת הטבח הנורא ביותר בתולדות המדינה, התכנסה אצל בנימין נתניהו פגישה מאולתרת שבה נכחו רוב יועציו. היו שם יועצים ותיקים ובכירים כיונתן אוריך, טופז לוק, עופר גולן וכו', ויועצים בכירים לא פחות אבל מוכרים הרבה פחות. כולם היו חיוורים, טרוטי עיניים ומדוכאים עד עפר. בצדק. נושא הישיבה: המצב.
נתניהו היה אפור כשק. ההלם והאלם של היום הקודם התחלפו במהלך הלילה בקדורנות קיומית. הוא נראה זקן מכפי שנותיו ושלא כהרגלו, התעטף בעיקר בשתיקות. פה ושם הבחינו אנשיו בידו הרועדת. היו לו כל הסיבות שבעולם. הדרום עדיין בער. מחבלים שרצו עדיין בלא מעט קיבוצים, כמו בארי וכפר עזה. רשימת ההרוגים והנעדרים הקיפה אלפי שמות. משפחות לא ידעו מה עלה בגורל יקיריהן. לא היה עם מי לדבר ולמי להתקשר.
הצבא החל לחזור לעשתונותיו, אבל היה רחוק מלהשתלט על המצב. מילואימניקים נהרו צפונה, בעוד מפקדיהם מתפללים שחיזבאללה לא יצטרף למערכה כשהקווים עדיין פרוצים. המערכת המדינתית קרסה. לאזרחים לא היה למי לפנות בתוך הכאוס. ארגוני חברה אזרחית (ע"ע "אחים לנשק") הסתערו על המצב והצילו אותו. נתניהו וממשלתו נראו באותו יום כמו נטל כבד על עם ישראל.
לאף אחד מבין הנוכחים בישיבה לא הייתה בשורה אופטימית כלשהי. "לכולנו היה ברור שזה נגמר", סיפר כעבור כמה ימים מישהו מהם, "נחזיק מעמד עוד חודש, עוד חודשיים, אבל נצטרך לפנות את הזירה, ואם לא, נגורש ממנה בקלון". כמה מהם החלו, בשקט, לגשש אופציות לעיסוק עתידי.
במהלך הישיבה הועלו כמה רעיונות נטולי מעוף לשיפור המצב: ניסוח דף מסרים יומי לשרים. צעדים שיש לנקוט לייצוב חזית ההסברה. מינוי דובר למסיבת עיתונאים יומית. שום דבר שיכול לעורר אופטימיות. אלא שאז, לקראת סיום, לאחר ששתק מרבית הישיבה, התעורר נתניהו לחיים.
כל מה שנאמר כאן עד עכשיו לא מקובל עליי, אמר. זוהי תבוסתנות. אני דורש מכל אחד מהנוכחים כאן בחדר לגבש תוכנית אופרטיבית וברורה להתאוששות. איך אנחנו יוצאים מהמצב הזה. תוכנית שבסופה ברור שאנחנו כאן ולא הולכים לשום מקום. כל אחד שיעבוד בתחומו. אחר כך תאחדו לי את כל התוכניות לאחת. צריך להתכונן לאפשרות של ועדת חקירה, צריך לאסוף את כל החומרים הרלוונטיים, צריך להכין את כל התיקים. צריך להפוך את הקערה על פיה.
הוא לא התכוון לקערה הצבאית. זה העניין של הצבא, השב"כ ומערכת הביטחון. הוא התכוון לקערה האישית. הקערה ההיא, של יצחק גולדקנופף. נתניהו החל לתת הוראות מפורשות. ולדפוק על השולחן. האנשים, שנכנסו לישיבה משל היו במסע לוויה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, יצאו ממנה כמעט בריצה. באותו מעמד החל איסוף החומרים. בלשכה, בפרוטוקולים, בכל מקום. באותו מעמד נולד מסע הדה־לגיטימציה הברוטלי נגד מוסד "ועדת החקירה הממלכתית".
שנה אחת קודם לכן ניחר גרונו של נתניהו מרוב קריאות להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בפרשת פגסוס הזעירה, אבל עכשיו כבר ברור שמדובר במוסד משוקץ, עוכר ישראל, בוגדני ותומך טרור. באותה ישיבה קמה היוזמה לאסוף את כל החומרים האפשריים על יריבים פוליטיים ולנסות לחבר אותם ככל האפשר למחדל 7 באוקטובר. כי הרי ברור שגדי איזנקוט הוא "אבי הקונספציה" (כך צייץ השבוע בטוויטר יוזר המכנה עצמו "תורת לחימה"), ושמי שהביא את הכסף הקטארי ליחיא סנוואר זה לוי אשכול.
מאותה ישיבה החלו לצמוח תיאוריות הקונספירציה האינסופיות שבמסגרתן מחדל 7 באוקטובר עבר הפרטה מהירה כדי שאפשר יהיה להדביק אותו על כל דכפין, מהמחאה האזרחית האדירה שקמה נגד ההפיכה המשטרית, דרך הבעל של שקמה ברסלר, דרך "מאה משפטנים שהגיעו לבור בשעה 7 בבוקר" וסנטה קלאוס.
לא צריך מקורות כדי לדעת שהייתה פגישה כזו. צריך להכיר את נתניהו. תמיד יש פגישה כזו. מדובר בשורד האולטימטיבי, הקאמבק־קיד המדהים בכל הזמנים. האיש שתמיד חוזר ולעולם לא מוותר. אירוע דומה לזה אירע גם למחרת התבוסה בבחירות 2006 (עם שפל היסטורי של 12 מנדטים) ולמחרת התבוסה ב־1999 לאהוד ברק. אירוע דומה מאוד אירע גם יום או יומיים לאחר רצח רבין. בליל הרצח עצמו אמר נתניהו למקורביו שהימין לא יחזור לשלטון ב־20 השנים הקרובות. הוא הלך לישון, התעורר בבוקר למחרת ועבר פאזה. אנחנו ננצח את פרס, הודיע לאנשיו הנדהמים, כשבסקרים הוא הפסיד באותו יום גם לעמוס שוקן. איך? איכשהו. כל האמצעים כשרים וגם קצת מזל לא יזיק.
אחרי רצח רבין נחלצו לעזרתו של נתניהו שני פקטורים: שמעון פרס, שלא דילג על אף שגיאה בחצי השנה שבין נובמבר 95' לבחירות, וגל הטרור הנורא שפקד אז את הארץ, בחסות חמאס. יכול להיות ששנים אחר כך, כשישוב לשלטון לסבב נוסף, חש נתניהו חוב מוסרי לחמאס והפך אותו לשותף פוליטי ונכס מדיני, תוך שהוא משחרר 1,027 רוצחים, ביניהם יחיא סנוואר, ומסדר להם דמי כיס חודשיים בסך 30 מיליון דולר. ככל הידוע, זה החוב היחיד שהוא החזיר.
עקרון ההפעלה הביביסטי
זוהי טרגדיה. לאיש יש יכולות מדהימות באמת, יכולות מוכחות ויוצאות דופן, אבל הבעיה היא שהן רתומות כל כולן, כמעט תמיד, להצלחתו או הישרדותו האישית. המדינה היא רק נספח שולי בתוך קלסר משפחתי עב כרס. מכיוון שהוא מאמין שהמדינה זה הוא ובלעדיו היא אבודה (בדיוק כנוסח הדברים שאמרה רעייתו באותה הקלטה משנת 2000), הרי שאם הוא ישרוד ואם הוא ינצח, המדינה תיהנה מזה בשרשור. ולהפך: אם הוא יובס ויפסיד ויורחק, המדינה אבודה.
התזה הזו אותגרה בימי ממשלת השינוי של בנט־לפיד, שביצועיה היו טובים לאין שיעור מביצועי המוטציה המחרידה שהוקמה כאן בינואר 2023, אבל העובדות לא הורסות את התזה. ולכן, נתניהו לא עוסק בהישרדות המדינה, אלא בהישרדותו שלו, למענה של המדינה. הוא מקריב את עצמו למעננו. ולכן הגענו לאן שהגענו: מצבו האישי אכן השתפר ללא הכר בשנה החולפת. סיכויי ההישרדות שלו גברו עד מאוד. מצבה של המדינה? לא ממש.
צה"ל, המוסד והשב"כ הצליחו להפוך את הקערה הצבאית על פיה לא בזכותו, אלא למרות נוכחותו. למרות ההסתה המתמשכת של מכונת הרעל שלו נגד הפיקוד הבכיר של צה"ל והשב"כ. למרות ההצקות האינסופיות לשר הביטחון יואב גלנט. למרות העיכובים והספינים והקשקושים והניסיונות לרתום כל אוושה הנשמעת במרחב לטובת קידומו של המנהיג.
אבל מי שמביט על החזית הפנימית, מבין את גודל האסון. אנחנו ממשיכים להתפרק לגורמים, השנאה ממשיכה להשתולל בין המחנות, ההפיכה המשטרית חוזרת על סטרואידים, המשטרה נכבשה בידי בריון פורע חוק (שעכשיו מנכס לטובתו גם את מג"ב), הכלכלה ממשיכה להתנהל על פי חוקי העולם הקדום, וההזדמנות ההיסטורית החד־פעמית וההכרחית לגיוס חרדים הופכת לעוד קומבינת הטבות סרוחה.
כל זה קורה כשצה"ל מתקרב במהירות מבהילה ל־1,000 הרוגים, ואלפים רבים מאוד של פצועים. הצבא איבד אוגדה לוחמת. עוד קודם לכן הוא היה זקוק לשלוש אוגדות נוספות. לוחמי הסדיר שחוקים לעייפה. המילואימניקים קרועים לגזרים. משפחות נהרסות, עסקים נסגרים, תקוות נגנזות. יותר ויותר ישראלים מהרהרים או כבר פועלים לקראת עזיבה. נו, אז מה? העיקר שביבי מבסוט.
עקרון ההפעלה הביביסטי פשוט: אם הוא נתפס בקלקלתו, יש צורך להוכיח מיד שזו קלקלת כולם. קלקלת השוק. אם יש כישלון, חובה למצוא מיד מישהו אחר שאשם בו. אם הוא מושחת, כולם מושחתים. אם הוא אבי הקונספציה, יש לה אבות רבים בהורות משותפת. כל זה משתנה בבת אחת, כהרף עין, כשיש הצלחה. אז, המאמץ מושקע הפוך: זה הוא. רק הוא. הוא ואפסו עוד. אין עוד מלבדו. כל השאר סייעני שוליים במקרה הטוב. על 7 באוקטובר אחראים הרצי הלוי, הבעל של שקמה ברסלר, רונן בר, "אחים לנשק", בג"ץ, אהרן ואהוד ברק וברק רביד. על חיסול מוחמד דף, סנוואר וחסן נסראללה אחראי הוא.
הבעיה היא שמדי פעם זה חוזר ומתפוצץ עליו, נמרח כביצה סרוחה על פרצופו, כבומרנג נפץ קטלני. כך, למשל, עדותו בפני ועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה, שבה הוא הוכיח באותות ובמופתים שרק ראש הממשלה אחראי בנושאי הביטחון הלאומי. הוא ורק הוא. אפילו שר הביטחון הוא סרח עודף. הביטחון הלאומי הוא הפררוגטיבה של ראש הממשלה ושלו בלבד.
את כל זה הוא הסביר לוועדה (בכתב!) כדי להפליל את אהוד אולמרט המסכן. אולמרט היה ראש ממשלה בקושי שלושה חודשים כשהמלחמה ההיא פרצה, אבל ביבי העניק לו, בנדיבות נדירה, את האשמה כולה. אגב, בדיעבד התברר שמלחמת לבנון השנייה הייתה אירוע חשוב, מכונן ומוצלח. הלוואי שיורשיו של אולמרט היו מגיבים כפי שהוא הגיב על התקפות חיזבאללה. אם זה היה קורה, לא היינו מגיעים ל־7 באוקטובר ולא היינו מוצאים את המפלצת של כוח רדואן על הגדר. אלא שהטקסט הזה, מוועדת וינוגרד, תלוי עכשיו על צווארו של נתניהו כאבן ריחיים. מה הפלא שהוא משקיע את כל רזרבות הרעל שלו במאבק למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית?
מי האחראי העליון?
זה לא נגמר כאן. גם בהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשת הצוללות הוא נלחם. בקרב הזה הוא הפסיד. שלשום נחשפו תמלילי עדותו בפני ועדת החקירה לנושא הצוללות וכלי השיט. אופס, זה שוב קרה לו. נפתח עם המשפט הזה: "המפקד לא חייב להיות הנווט הטוב ביותר בצוות בסיירת מטכ"ל, במקרה שלי אני חושב שדווקא חרגתי מהכלל הזה".
ובכן, הוא לא מדייק. כל מי שחקר את הביוגרפיה של נתניהו יודע שעקב אכילס שלו בסיירת מטכ"ל היה כושר הניווט. הוא היה, ננסח את זה בזהירות, נווט בינוני ומטה. גדולתו הייתה העובדה שהתנפל על החיסרון הזה בכל הכוח והצליח, בנחישות ובחריצות, להדביק את הפער. פעם, בפעולה מעבר לקווי האויב הסורי, הוא וצוותו הלכו לאיבוד. זה היה ליל חורף קר ומושלג. את חייהם של נתניהו וצוותו הציל אז הגשש דרוזי סלים שופי, איש הגולן. תחפשו בגוגל את הסיפור. מרתק. נתניהו חלק לשופי כבוד רב לאחר מותו, ובצדק. אלא שבשורה התחתונה, נווט גדול הוא אף פעם לא היה.
נמשיך עם תמלילי העדות: "יש החלטות, גם ביטחוניות, של מערכת הביטחון שיש שם אנשים מקצועיים שטעו, טעויות קרדינליות, שאתה לא יודע אנה אנו באים, איפה אנחנו נמצאים בלי כיפת ברזל, בלי גדר הביטחון עם מצרים, כבר אין מדינה", הוא אמר. "העובדה שיש גורם מאזן מול מערכת הביטחון, שפועלת ועושה בדרך כלל דברים מצוינים, זה דבר מאוד חיובי ומאוד חיוני למדינת ישראל. אני לא מקבל את המונופול של מערכת הביטחון בשום צורה".
כן, נתניהו חוזר כאן על התזה המכוננת שלו: הוא האחראי העליון. מערכת הביטחון, כבודה במקומו מונח, זקוקה לאיזון, לכיוון, למנהיג שיורה את הדרך ויקבל את ההחלטות. בעדותו בוועדת החקירה לעניין הצוללות וכלי השיט, הוא טוען שמערכת הביטחון התנגדה לקיר הסלארי (המכשול התת־קרקעי סביב עזה) ורק בגלל התעקשותו הוא הוקם. הנה זה, במילותיו.
אגב, העדות הזו ניתנה כחודש ימים לפני טבח 7 באוקטובר. לו ידע מה הולך לקרות, לא היה אומר את הדברים. אבל את הנאמר, אין להשיב: "בנושא הקיר הסלארי בכלל לא הייתה שאלה. הם, מערכת הביטחון, היו חייבים לבצע את זה משום שאין מי שיעשה את זה מול עזה ויסתיר את זה ויעשה את מה שאנחנו צריכים, והביצוע היה שלהם. ההחלטה הייתה בניגוד לרצונם, הביצוע היה שלהם. מערכת הביטחון היא מערכת מאוד־מאוד חשובה, ולדעתי מאוד־מאוד מוצלחת במדינת ישראל, אבל יש לה כישלונות עצומים, עצומים, צריך להבין את זה, יש לי לפעמים חילוקי דעות קשים איתם, אוי ואבוי לנו אם יש ראש ממשלה שלא חושב להתערב על דברים שהוא חושב שהם נכונים בראייה הכוללת של ביטחון המדינה".
מה שהיה להוכיח. איפה היית ב־7 באוקטובר? איפה היית כשכולם הזהירו אותך לאורך שנה שלמה? למה לא הסכמת לפגוש את הרמטכ"ל? למה פגשת בשנה שקדמה לטבח את ראש אמ"ן רק פעם אחת (בדרך כלל יש הרבה יותר פגישות עבודה בין ראש אמ"ן לראש הממשלה)? למה לא האזנת לגדי איזנקוט? לאביגדור ליברמן? לנפתלי בנט? למה לא שעית לתחנוניו של יואב גלנט? למה אמרת לינון מגל שאזהרות אמ"ן על מערכה רב־זירתית הן "הגזמה", בלי שלמדת את המצב האמיתי?
הזיה מטורללת
כך חלפה לה שנת ההישרדות של נתניהו. לאט־לאט הועברה האשמה מכתפיו של האשם העיקרי (אין לאשמתו קשר למחדל העצום של הצבא והמודיעין, אלה מישורים אחרים לגמרי) לכתפיים אחרות. איזנקוט העיר באחת הפעמים שהוא מוצא בתקשורת כל מיני הדלפות של חומרים מסווגים שבאות לשרת את האינטרסים של נתניהו, בעיקר בנושא עסקת חטופים. "אחים לנשק", שהצילו את המדינה ב־7 באוקטובר ובשבועות שאחריו, מצאו את עצמם תחת המטחנה הביביסטית. אילה חסון התמסרה כהרגלה לסיפור המרגל ההזוי של אלמוג כהן, תוך רמיזות (של כהן) שמדובר באיש "אחים לנשק". הבעל של שקמה ברסלר, לוחם עז נפש, הפך למשת"פ של יחיא סנוואר. וכן הלאה.
תיאוריות הקונספירציה שהחלו להתעופף בחלל הבלוגוספירה עוררו בהתחלה גיחוך. עם כל הכבוד לרעל הביביסטי, מי יאמין לזה שבכירי שב"כ, או צה"ל, שיתפו פעולה עם סנוואר, כדי לדפוק את ביבי? הזוי, נכון? ובכן, לא נכון. השבוע שאל אותי הרב דוד סתיו, מהמוערכים עליי ביותר, אם הסיפור של "מאה המשפטנים" ב־7 באוקטובר נכון. הבנתי שההזיות הללו חודרות, מחלחלות ונצרבות גם בנפשם של אנשים נורמטיביים. מאות אלפים צופים בערוץ טלוויזיה שכל מטרתו היא לקעקע את אשמת נתניהו ולטעת אותה, בכל הדרכים האפשריות, בשדות אחרים. והנה, הרב סתיו, יהודי מן המניין, מתון ואוהב אדם, כבר מפקפק.
זה דומה לסיפור על בג"ץ שהתערב בהוראות הפתיחה באש על גדר הרצועה ובגללו כל הפרימטר הביטחוני קרס ובגלל זה קרה ה־7 באוקטובר. יש בערוץ 14 חניך תורן (בכל פעם מישהו אחר) שתפקידו להעלות את זה פעם בשבוע לפחות. העובדות: הפוכות. אכן הייתה עתירה לבג"ץ בעניין הוראות הפתיחה באש על הגדר בעזה, אבל היא נדחתה. בג"ץ קבע שאין להתערב בנושאים כאלה. הרמטכ"ל היה גדי איזנקוט, והימים היו ימי "צעדות השיבה". אלפי, ולפעמים עשרות אלפי פלסטינים הסתערו על הגדר (שנפרצה בקלות מדהימה ב־7 באוקטובר) כל יום שישי.
איזנקוט השכיב על הסוללות ממול את כל הצלפים של צה"ל. בשורה התחתונה, למעלה מ־300 פלסטינים נהרגו. למעלה מ־30 אלף נפצעו (פציעות לא קלות). אף אחד לא חדר ארצה. אבל אם תשאלו את צופי ערוץ 14 שאלה מדגמית, חלק לא מבוטל מהם יגיד לכם שבג"ץ הוא זה שאפשר את הטבח ב־7 באוקטובר.
הסיפור שעליו נשאלתי על ידי הרב סתיו הזוי עוד יותר. הוא מופץ בכל הרשתות הביביסטיות, בקבוצות וואטסאפ, בערוץ טלוויזיה הזוי ביו־טיוב ואיפה לא. נחשפו אליו עשרות, אם לא מאות אלפים. הוא מפורט מאוד, לפרטי פרטים. מוצג כמסכת עובדתית מוצקה. מכיל שמות ותאריכים ומקורות ומה לא. הבעיה היא שהוא אפילו לא מדע בדיוני. הוא הזיה מטורללת שכל תפקידה הוא להמשיך את הקעקוע של האפשרות להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולהטיל את האשמה בטבח על מערכת המשפט.
אני לא חוזר על הסיפור הזה כאן מילה במילה, כדי לא לשרת את מפיציו. ונמנע גם מאזכור שמות. אבל אלה עיקריו: ב־7 באוקטובר בשעה 8 בבוקר הגיע נתניהו ל"בור" בקריה. דקות ספורות אחריו הגיע לשם "גדוד של מעל 100 משפטנים בהנחיית היועצת המשפטית לממשלה, המשנה שלה ד"ר גיל לימון והפצ"רית האלופה יפעת תומר ירושלמי".
מה עשה שם הגדוד הזה? הם השתלטו על כל עמדות השליטה שמהן מנחים את טייסי חיל האוויר ולא אפשרו תפקוד תקין. הם "דרשו מכל משמר לא לפגוע בבלתי מעורבים". הם דרשו הפעלת נוהל "הקש בגג" לפני הפצצת כל מבנה. הם דחו את דרישתו של מפקד פיקוד הדרום להפעיל "נוהל חניבעל, כשבכל הזמן הזה יהודים נחטפים לעזה!".
אבל זה לא הכל. הם מנעו מנתניהו להכריז מלחמה, הם גרמו לבזבוז זמן יקר, הם בעצם קשרו את ידי הצבא ואת ידי נתניהו בדרך שלא אפשרה לנו להילחם בחמאס. בקיצור, עזבו את הנוח'בה. צריך ללכוד, לשפוט ולהוציא להורג את "גדוד המשפטנים" הזה.
הסאגה נמשכת. מערבים בה כמובן גם את "הרמטכ"ל הכושל הרצי הלוי", שסירב להכריז מלחמה וטען שמדובר רק במבצע, וגם את הממסד המשפטי העליון ש"גילה את ממדי הטבח ונבהל", וזו הסיבה לכך שהם מונעים ממבקר המדינה לחקור את הטבח ומעדיפים ועדת חקירה ממלכתית, שתהיה בשליטתם המוחלטת.
ועכשיו, האמת
עד כאן ההזיות. מכאן, המציאות: לא היו דברים מעולם. לא רק שלא היו, אין שום אופציה שיהיו. למשפטנים או לנציגי הפרקליטות הצבאית אין שום סמכות ב"בור" בקריה. הם לא יכולים למנוע כלום. הם נמצאים שם כי צה"ל, משחר נעוריו, הקים את מחלקת הדין הבינלאומי כדי לאכוף את החוק בצבא. כשיש מלחמה או פעולות צבאיות, נציגי הפרקליטות הצבאית נותנים ייעוץ למפקדים בכל הקשור לדין הבינלאומי. גם אם הם יקבעו שפעולה מסוימת לא חוקית, אין להם שום סמכות למנוע אותה. הם לא מפקדים על כלום. התפקיד שלהם זה לשמור על הקצינים, המפקדים והלוחמים מעשיית פשעי מלחמה. לא פעם, ולא פעמיים, שומעים את חוות דעתם ומתעלמים ממנה.
כמובן שב־7 באוקטובר לא הגיע "גדוד של 100 משפטנים" לבור. גם אם היה מגיע, לאף אחד בבור לא היה מושג מה קורה. מערכת הפיקוד והשליטה קרסה. הלוואי שהיה למשפטנים מה לבדוק בבוקר 7 באוקטובר מבחינת הדין הבינלאומי, אבל בצה"ל ניסו להבין מה קורה ולא הבינו.
אוגדת עזה נכבשה. מפקד האוגדה היה נצור מבודד בחמ"ל. עשרות קיבוצים ובסיסים הותקפו במקביל, ולא הייתה תמונת מערכה בגלל הנפילה של רוב קווי הדיווח וההיקף הפסיכי של ההתקפה. וגם אם היו משפטנים בבור בקריה (אומר שוב: לא היו), הם לא היו מעיזים לצפצף במלחמת הקיום שנאסרה עלינו. הם גם לא יכולים למנוע מנתניהו להכריז מלחמה, כשהמצב הוא שהמלחמה הוכרזה על ידי הצד השני. בדיוק כמו שלא היה צורך להכריז מלחמה בבוקר יום כיפור 1973, כך לא היה צריך להכריז מלחמה בבוקר שמחת תורה 2023. אף אחד לא חיכה לנו.
עצם הרעיון להפליל קצינים ומשפטנים ישראלים, לובשי מדים, בטבח 7 באוקטובר, הוא מפלצתי. אבל אין משימה הקטנה או בזויה מדי למידותיה של מכונת הרעל הביביסטית. העובדה שבג"ץ לא התערב בהוראות הפתיחה באש לא מפריעה להם. העובדה שבג"ץ היה הגוף שהכשיר את הסיכולים הממוקדים באינתיפאדה השנייה, וסלל בכך את הדרך לכל העולם המערבי, נשגבת מבינתם. אגב, בג"ץ גם הכשיר בזמנו את ההתנחלויות בשטחים. וגם את כהונת נתניהו, תחת שלושה סעיפי אישום חמורים.
העניין הוא שבתורת הביביסטים, שפורטה להלן, כשבג"ץ פוסק לטובת ביבי, אז הוא בית המשפט הנשגב. כשהוא פוסק משהו נגדו, הוא חבורה של בוגדים. כשאביחי מנדלבליט לא חוקר את ביבי בפרשת הצוללות, הוא כבוד היועץ המשפטי לממשלה. כשהוא מגיש נגדו כתבי אישום, הוא סמולן בוגד שמבצע הפיכה נגד ראש ממשלה מכהן. וכו'.
השבוע הפריכו ב"פייק ריפורטר" ברשת X את הקונספירציה הזו וגם איתרו את שורשיה. כמו לכל הזיה קונספירטיבית, גם במקרה הזה יש גחל מעשן קטן שעליו בונים את השריפה הגדולה: ראיון שנתנה הפצ"רית ל"גלובס" בחודש מרץ. יפעת תומר־ירושלמי סיפרה לעיתון כיצד הוקפצו מאה מפקודיה "תוך שעות ספורות" אל כל מוקדי הלחימה כדי לסייע. "משפטנים הם מצרך מבצעי לא פחות מבוקש מטנקים", נכתב שם.
זה נכון. כל מי שמסקר צבא וביטחון יודע שיש לפרקליטות הצבאית נציגים בהרבה מאוד חמ"לים, חדרי הפעלת אש, פיקודים ובסיסים מבצעיים. זה נהוג בכל צבא של כל מדינה דמוקרטית. התפקיד שלהם ברור: להגן על צה"ל, קציניו ולוחמיו, מתביעות אפשריות בטריבונלים בינלאומיים. הם נמצאים שם על תקן יועצים. הם לא "מאשרים" ולא "קובעים" כלום. הם מסייעים לצה"ל להתאים את פעולותיו לדיני המלחמה הבינלאומיים. הם בורג אחד קטן נוסף במכונה הצה"לית.
אגב, במלחמה הנוכחית יש בורג נוסף באותם חדרי שליטה: נציג של מטה החטופים. לפני שמאשרים מטרה לתקיפה או מבצע מסוים, נועצים במטה החטופים, שבו מרוכז כל המידע המודיעיני כדי לוודא שהפעולה לא תסכן סיכון משמעותי ומיידי חיים של חטופים. זו החלטה של צה"ל ושל הדרג המדיני. אם הדרג המדיני יחליט, תיאורטית, שניתן לסכן את חיי החטופים בתקיפות של צה"ל, גם זה ישתנה.
מי שרוצה להבין באמת למה במחצית הראשונה של 7 באוקטובר כיתות הכוננות, השוטרים המעטים והאזרחים שנחלצו לסייע התחננו להגעה של כוחות צבא שזרמו במשורה לחזית, שיחפש את הפוסט שכתב נפתלי בנט על מה שראה באותו בוקר. הוא רץ למרכז הגיוס של היחידה שלו, שם ראה את הפלוגות והגדודים נערכים לגיוס מהיר. חותמים על ציוד, מתארגנים, מכינים רשימות, צוותים, לוגיסטיקה וכו'.
כל מי שמכיר את זה יודע שזה לוקח חצי יום, לפעמים יום שלם או יומיים. אבל בנט, שהיה בקשר גם עם השטח, הבין שזה אירוע אחר. זה לא מלחמה בצבא סדיר של מצרים או סוריה. זה אירוע שנמצא בעיצומו, בעוד צה"ל חי בלו"ז שונה לגמרי. הוא התחנן בפני הקצינים שם שיפסיקו את ההתארגנות היחידתית, הפלוגתית או הגדודית, שיפסיקו את החתימה על כל הציודים והלוגיסטיקות, ופשוט ישלחו כל לוחם בריא עם אפוד ונשק דרומה.
זו הסיבה לכך שמי שהגיעו ראשונים לדרום היו היחידות המיוחדות, שערוכות טוב יותר להתערבות מיידית וזרימה עצמאית לחזית. הובילה את זה שלדג של חיל האוויר, שלרשותה עומדים מסוקי החיל, אבל היו שם כמובן גם לוחמי סיירת מטכ"ל ושייטת 13, לוחמי הימ"מ וכוחות מיוחדים נוספים. אם תוסיפו לזה את העובדה שלא הייתה במחצית הראשונה של אותו יום תמונת מערכה מסודרת, שמערכת הפיקוד והשליטה קרסה ושאפילו בחיל האוויר לא ידעו מה באמת קורה, תקבלו את האסון שקיבלנו. אבל זה מסובך. הרבה יותר קל להמציא "גדוד" של 100 משפטנים.
סוכן זר של החרדים
אי אפשר לסגור את הטור הזה בלי נושא הגיוס. כלומר ההשתמטות. כלומר החוק למימון השתמטות שהקואליציה חסרת הבושה שמחריבה את ישראל בשיטתיות עומדת להעביר, כדי להמשיך במלאכת ההרס. הכל כבר נכתב על האירוע המחריד הזה. על עזות המצח, החוצפה שלא תיאמן, הגרגרנות העל־אנושית. על זה שבעיצומה של מלחמת הקיום שנכפתה עלינו, בעודנו קוברים עשרות לוחמים כל חודש, בעוד אלפים מחבריהם נותרים פגועים, קטועי גפיים, פצועים ונכים, הממשלה מתכוונת להנציח את השתמטותו של מגזר גדול ורב מבניה.
שיטת הממשל הנהוגה כאן מאלצת את מי שנבחר לתפקיד ראש הממשלה לבחור בין שתי אופציות: "למכור את המדינה" לחרדים, או לציונות הדתית. כדי להשיג רוב אתה חייב אחד משני המגזרים הללו, חלקו של כל אחד מהם באוכלוסייה כ־15%. הבעיה עם נתניהו היא שמצבו המיוחד, הבלוק הפוליטי שהקים על מנת להימלט מאימת הדין, מאלץ אותו למכור את המדינה לשני המגזרים גם יחד: גם לחרדים, גם לציונות הדתית.
אלא שהחרדים היום אינם החרדים של פעם. הדברים אמורים גם לגבי הציונות הדתית של היום, שרחוקה שנות אור מהציונות הדתית המתונה של המפד"ל של פעם. הציניות מגיעה לשיא השיאים של כל הזמנים כשבצלאל סמוטריץ', נציגם של הסרוגים בכנסת, פועל עכשיו במישרין נגד האינטרסים של מצביעיו.
וזה לא רק האינטרסים. זה החיים עצמם. כי הציונות הדתית קוברת עשרות ומאות מבניה במלחמה הזו. ההקרבה של המגזר הזה עצומה. בניה עצמם, ואלמנותיהם ויתומיהם מתחננים בפני סמוטריץ' לפעול למען שוויון בנטל. הרחבת היריעה. כל גדוד סדיר של חרדים ישחרר עשרה גדודי מילואים. אבל סמוטריץ' מתנהג כאילו הוא נבחר בבני ברק, ולא באיתמר ועפרה. הוא נציג הציונות הדתית שפועל נגדה. הוא סוכן זר של החרדים. את כל זה הוא עושה כדי להישאר שר אוצר ולהמשיך להעביר מיליארדים לאורית סטרוק. מישהו צריך להסביר לו שדם סמיך מדמים. שלפני העברת הכספים, צריך לדאוג להצלת חיים.