ניצחון מוחלט או הסכם גרוע? מדינת ישראל הגיעה לשלב ההתפכחות

חלומות הם ביטוי לתקווה - והם חשובים כדי לשרוד, בטח במזרח התיכון, אזור שבו גם האנשים המפוכחים ביותר צריכים לברוח לפעמים לעולם הפנטזיה כדי להציל את הנפש.

הבעיה עם חלומות היא לפעמים אנחנו נצמדים אליהם בכוח, מנהלים דיאלוג כוזב בינם לבין המציאות, כמו אדם שמתעורר עם שחר ביום חורף קר ומתחיל לנהל משא ומתן בין השעון המעורר שלו שקורא לו לצאת מהמיטה, לשמיכת הפוך שעוטפת אותו בחום.

כלומר, חלומות הם חיוניים כל עוד הם לא הופכים לשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו. אחד מהם, למשל הוא שקר ההסכמים מול חיזבאללה וחמאס, מלבנון ועד עזה. מדברים על הסכם עם לבנון.

איזה הסכם? ובכן, אם לשפוט על פי המסרים שמעבירים גורמים בסביבת ראש הממשלה, מעין 1701 משופר, כלומר: הסכם שיסיג את כוחות חיזבאללה צפונה, כמו בהבנות המקוריות שגובשו לאחר מלחמת לבנון השנייה, אבל הפעם עם כוח רב לאומי שיהיה יעיל יותר מיוניפי"ל - ומה שחשוב אפילו יותר: עם יד חופשית לישראל להגיב בתקיפות על כל הפרה.

המתווה הזה זוכה לגיבוי גם מצד מי שאינם נמנים בדרך כלל על מקורבי נתניהו, חלקם ממילא הציע הסכם דומה עוד לפני שהועבר מרכז הכובד של הלחימה לאזור הצפון.

ובכן, ידע כל תושב צפון ישראל שיחליט לחזור לביתו שמדובר בנייר חסר משמעות, ריק מתוכן, כזה שאפשר לנופף בו מעל כבש המטוס כמו צ'מברלין המציג לראווה את הסכם מינכן ומכריז כי הציל את אירופה ממלחמה.

למה הפסימיות? כי בחסות ההסכם ייסוג חיזבאללה מעט, ילקק את פצעיו הרבים אחרי ההתכתשות האחרונה עם ישראל, ירכז מאמצים בחיזוק שליטתו בזירה הפנים-לבנונית, יחדש את אגירת הנשק - וימתין לסיבוב הבא: בעוד חמש או עשרים וחמש שנים, מה שיבוא קודם.

רגע, רגע, אומרים אחדים, האם לא למדנו כלום מה-7 באוקטובר? האם לא נגיב מיד על כל הפרה? השאלה במקומה, אבל רק למי שהזיכרון שלו מגיע רק עד אותו תאריך אומלל.

מי שזיכרונו נמתח על פני תקופה ארוכה יותר, יודע שישראל מתקשה ליזום מהלכים התקפיים. הן כבר עזבנו פעם את דרום לבנון, כשאנו ממלמלים "אם רק יעזו להעיף אפילו קטיושה אחת, נמחק בתגובה כפר שלם". עאלק.

הוא הדין לגבי הדרום שאחרי ההתנתקות: "קסאם אחד ונראה להם מה זה!" הבטיחו רבים, מאנשי הדרג המדיני ועד לאחרון הגנרלים. בסוף הם אלה שהראו לנו "מה זה", אחרי שחמאס ניצל את התקופה הזאת כדי להשתלט על עזה, להתחמש ו"להתמנהר".

גם כאן מבטיחים לנו עסקה שמצד אחד תביא לשחרור כל החטופים ומצד שני תשאיר בידי ישראל את הזכות לחדש את הלחימה כדי להשמיד את חמאס עד הטרוריסט האחרון.

וגם כאן מדובר כמובן בפנטזיה: עוד לא נולד הטרוריסט, בלי קשר למידת קרבתו המשפחתית לסינוואר, שיחתום על הסכם השמדה עצמית, בו הוא מאבד את המנוף העיקרי שלו להשפעה על ישראל, כלומר החטופים, בתמורה לדחייה של כמה שבועות או אף חודשים שלאחריהם יושמד סופית.

רוצה לומר: הסכם חטופים הוא אינטרס מוסרי עליון של מדינת ישראל, אבל מי שמשווק תסריט דמיוני לפיו ישראל מפסיקה את הלחימה, משיבה בנים ובנות לגבולם - ואחר כך חוזרת לסיים את המלאכה, הוא נאיבי, במקרה הטוב.

אז הניסיון מלמד שהסכמים באזורנו הם רק המבוא למערכה הבאה, אבל מה האלטרנטיבה? ובכן גם היא לא בדיוק מלהיבה, בלשון המעטה. בדרום המחיר ברור: לא רק אובדן חייהם של מרבית החטופים, מחדל מוסרי שספק אם ישראל תתאושש ממנו, אלא גם קיום של שלטון צבאי בעזה, כיבוש הלכה למעשה, עם כל הרעות החולות הנלוות.

אלה כוללות ניסיונות פיראטיים לחידוש ההתנחלות, שימשיכו לקרוע אותנו מבפנים ולעורר עלינו את חמת העולם, את העול הכלכלי שבדאגה לרווחתם של כשני מיליון חסרי כל ואת החמור מכל: מחיר דמים שימשיך לגבות הטרור מהכוחות שיימצאו בשטח.

בצפון המצב מסובך לא פחות: נוכחות קבועה של צה"ל באזור שיוגדר כרצועת ביטחון, היא גזרה שהציבור הישראלי אינו מסוגל לעמוד בה: היום כולנו עם תושבי הצפון המפונים בדרישתם הצודקת שלא לשוב לבתיהם בטרם תורחק הסכנה. הבעיה היא שעוד כמה שבועות או חודשים מדממים כמו שהיה אוקטובר האחרון, עם עשרות נופלים בקרב חיילי צה"ל - ונמצא ברחובות את גרסת הטורבו של "ארבע אימהות".

מדברים פה לא מעט על חוסר יכולתו של נתניהו להתגמש, כשבן גביר וסמוטריץ' מימינו. זה נכון, אבל מהצד השני, גם היכולת שלו שלא להתפשר היא מוגבלת: אם המלחמה תימשך עוד כמה חודשים, תתפשט לצידה גם סרבנות "אפורה" - לאו דווקא כזאת שקוראת בגלוי לסירוב לשרת עוד את "המלחמה של נתניהו" כפי שיתחילו לקרוא לה בשמאל, אלא כרסום באחוזי ההתייצבות לשירות מילואים, מצד מי שנתבעים לשלם מחיר משפחתי, מקצועי וכלכלי חסר תקדים.

אז רגע, אם ישראל נתונה בין הסכם גרוע למציאות מלחמתית גרועה אף יותר, איך יוצאים מהפלונטר הזה? התשובה היחידה היא שלא מתייחסים אליו כאל קשר גורדי שאפשר לנתק באבחת חרב (או לחילופין, בשימוש בענף של זית כמטה קסמים), אלא להתיר אותו לאט לאט, מתוך ידיעה שבזמן שאנו מתירים קצה אחד, הולך הקצה השני ומסתבך מחדש.

תושבי קריית שמונה למשל, שחלקם פנטז על "פצצת אטום על ביירות", יצטרכו לחזור לבתיהם מתוך ידיעה שאפשר שבעוד כמה שנים ייקשרו שוב ענני מלחמה בשמיהם ולקוות שלא יארע בגזרתם מחדל כמו זה שאפף את צה"ל בגזרת הדרום ב-7 באוקטובר.

גם אחיהם בדרום שחלמו על "נוף לים" יצטרכו לשוב אל בתיהם מתוך ידיעה שכל עוד מתקיימים מיליונים בחוסר כל (לא משנה כרגע אפילו באשמת מי), תישמר בקרבם הנכונות לבצע טבח נוסף. כלומר, גם כאן התקווה העיקרית תהיה שצה"ל הפיק את הלקח.

מי שחולם על מציאות שבה ישראל תוכל להעניש ביד קשה את מפירי ההסכמים, צפוי להתאכזב, ממש כמו מי שחלם שישראל תנצל את הרוח הגבית שהייתה לה (בהתחלה גם מן העולם, בהמשך בעיקר מהציבור הישראלי) כדי להשיג הכרעה ברורה.

הנה לכם הפרדוקס המזרח-תיכוני, שסופו אינו נראה לעין: מצד אחד מוכרחים לחלום כאן בגדול בכדי לשרוד, בין אם החלום הוא על שלום או על ארץ ישראל השלמה. מצד שני בין אם החלום הוא על שווייץ או על ספרטה, מדובר במשאת נפש בלבד, שכן ניהול הסכסוך דורש התנתקות מהפנטזיה.

המלחמה הזאת תיגמר: יהיה לה שם מוסכם, מורשת קרב מפוארת ואולי אפילו ועדת חקירה. היא תיגמר בהסכם שיהיה לא טוב לישראל, אבל עם קצת תבונה הוא יהיה טוב יותר מהאלטרנטיבה של המשך ההתחפרות בעמדות של כאילו-מלחמה.

הוא יקנה לנו שנים של שיקום נפשי, חברתי וכלכלי, אבל את אותה ארכה בדיוק יקבל גם האויב: האם הוא ינצל אותה כדי ליצור משהו שיהיה לו חבל לאבד רק כדי לשמר את מצב המלחמה? אפשר תמיד לקוות שכן, מוכרחים תמיד לחשוש שלא.

כן, המזרח התיכון הוא מקום מוזר. מצד אחד מוכרחים לחלום בו, מצד שני הישרדות פירושה גם התפכחות כואבת. אם על שערי הגיהינום על פי דנטה כתוב: "זנחו כל תקווה, אתם הבאים בשעריי", הרי שעל שערי המזרח התיכון כתוב: "היוואשו מהתקווה לשלום או לניצחון במלחמה".

בהתחלה זה נשמע מייאש כמעט באותה מידה, אבל לא, כי בין לבין אפשר לחלום על שנים ארוכות של שגשוג והתפתחות, ולקוות שגם אם לא ימנעו, אזי לפחות ידחו כהוגן את הסיבוב המדמם הבא.