"אחרי כל לילה שחור מגיע בוקר מאיר" - המילים האלה, שקועקעו על זרועה של שרון ברק, אמו של תומר ז"ל, מהדהדות עכשיו חזק מתמיד. השבוע, כשעמדתי בטקס בישוב ניצן, ראיתי כיצד משפט זה, שהיה המוטו של תומר בחייו, הופך למציאות בדרך הכואבת ביותר.
קולו של הזמר אברהם דהאן רעד מהתרגשות כששר: "כותב בדמעות עליך שיר, מאז שהלכת מלאך צעיר". הדמעות זלגו מעיני הנוכחים, והמילים חדרו עמוק ללב. זה לא היה סתם עוד טקס זיכרון - זו הייתה התגשמות של אחד מחלומותיו של תומר שנותרו אחריו בפתק עליו כתב שהוא חולם "להשפיע על קבוצה קטנה של אנשים".
תומר ברק, או "תומריקו" כפי שכינו אותו אהוביו, שרת במוצב פגה ליד נחל עוז. ב-7 באוקטובר בשעה 05:30 בבוקר, כבר היה עם חייליו בשטח, במתחם המרגמות הנמצא מחוץ למוצב פגה, 250 מטרים בלבד מגדר הרצועה. כשמחבלי החמאס פרצו את הגדר, תומר וחייליו היו מהראשונים שנתקלו בהם. הם החליטו לצאת מהכלים הממוגנים ולהילחם. תומר נלחם מול עשרות מחבלים, עשה את כל מה שהוכשר לעשות על מנת לעמוד במשימה ולהגן על חבריו לבסיס ועל תושבי העוטף, עד שנפל בקרב.
הברק היכה בשרון ואיתי, ההורים של תומר, ובטל, אחיו הצעיר ממנו. תומר, שתמיד נמצא בכושר שיא, נכון לכל משימה, חזק ודבק בעשייה ובדאגה לחבריו איננו עוד. האור כבר באחת במשפחה השמחה הזו, שחציה ג'ינג'י על כל המשתמע מכך - משפחה שמחה, מלאת טוב לב שאוהבת את החיים ורק מוכנה ורוצה לעשות למען האחר.
לא אלאה אותכם בכאוס ובבלגן שהיו בימים הראשונים, כשאיש לא ידע האם אכן הוא נהרג, ולאחר שעובדה זו כבר נקבעה, החל המאבק לשכנע את הצבא לתת למשפחה להביאו לקבורה. זה לקח מספר ימים של קשיים שאין לתארם במילים. רק מי שעבר תהליך דומה יוכל להבין, מה עושה חוסר הידיעה הזה למשפחה שכולה. איך כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת, מקפיצה את הלב בתקווה לבשורה, ובו זמנית מקפיאה את הנשימה מפחד.
אתמקד בתומריקו, כך הוא כונה במשפחה ובין החברים, שגדל והתחנך תחילה במודיעין ולאחר מכן בפתח תקווה. ילד מאד שנון, חד, מצחיק בצורה בלתי רגילה, כפי שמעיד עליו אביו, איתי. בגיל ההתבגרות הוא החל לסלול את דרכו לשירות קרבי כשהחל לעשות כושר גופני בכל הזדמנות שהייתה בדרכו. הוא פיתח לעצמו גוף של גבר חזק וחתיכי. לאחר שכשל במספר ניסיונות להתקבל לסיירות, הוא החליט לדחות את גיוסו לצבא, ופנה "להעביר את הזמן" במכינה הקדם צבאית שחר בניצן.
השנה הזו במכינה קדם צבאית הפכה למאד מהותית עבורו, עיצבה את אופיו ואת דרכו הלאה. חבריו מספרים שהוא ניסה להשפיע גם עליהם וסחף את כל מי שרק הצליח כדי שיצאו איתו לעשות כושר בחמש בבוקר מדי יום. לבסוף תומר מצא את עצמו בחטיבת גולני, ובתפקידו האחרון שימש כמ"כ מרגמות בגדוד 13 של החטיבה. שם גם סיים את חייו.
לפני מספר חודשים הגיע לבקר את המשפחה מייסד וראש ארגון שחר, אוריאל אלדד ובישר למשפחה שהוא רוצה לקרוא למכינה בניצן על שמו של תומר ז"ל. הבקשה התקבלה בהתרגשות רבה על ידי ההורים ואחיו. וכך הגענו אתמול לישוב ניצן. תחילה התקיים טקס הסרת הלוט מעל השלט בכניסה למכינה במסגרת משפחתית. אף עין לא נשארה יבשה כשדמותו של תומר הופיעה בשלט, ליד הים שכה אהב.
עכשיו, כשהמכינה הקדם-צבאית בניצן נושאת את שמו, משהו חדש נולד מתוך האובדן הנורא. "זו לא סתם הנצחה", אמר מנהל המכינה, עמיר שגיב, "זו הזדמנות להטביע את אישיותו של תומר בדור חדש של צעירים".
ליד הים שכה אהב, מול השלט החדש הנושא את שמו ותמונתו, עמדו הוריו שרון ואיתי, ואחיו טל. בעיניהם דמעות, אך גם ניצוץ של תקווה. כי כמו השחר שתמיד מפציע אחרי הלילה החשוך ביותר, כך גם אורו של תומר ממשיך להאיר - עכשיו דרך כל אותם צעירים שילמדו במכינה על שמו, וימשיכו את דרכו.
"תומר היה אדם מאושר", אמרה שרון, אמו, וחיוך קטן עלה על פניה למרות הכאב, "וככה נזכור אותו תמיד". ואולי זה המסר החזק ביותר שתומר השאיר לנו - שגם בתוך החושך הגדול ביותר, תמיד אפשר למצוא אור. על קיר המכינה החדש נותר חקוק עכשיו המשפט שהיה כה יקר לליבו: "אחרי כל לילה שחור מגיע בוקר מאיר". ובמילים אלה, תומר ממשיך לחיות, להשפיע, ולהאיר את דרכם של אחרים, כי אור כזה, שבער בעוצמה כה גדולה, לעולם אינו דועך באמת.
הכותבת היא דוברת מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית.