הכלל שקובע כי "אין שופטין לאדם בשעת צערו" מקובל על מרבית הציבור והספדים זוכים בדרך כלל לפטור משיפוט מוסרי. ובכל זאת, הדברים הקשים מאוד שנאמרו בלוויתו של שובאל בן נתן ז"ל חורגים מהטווח שניתן להכיל ומייצגים תופעה רחבה יותר ולכן מחייבים התייחסות.
כך אמר אחיו של בן נתן מעל קברו: "ריבונו של עולם, אנחנו רוצים נקמה, רוצים נקמה, אתה נכנסת לעזה בשביל לנקום, כמה שיותר, נשים, ילדים, כל מי שראית, כמה שיותר, זה מה שרצית. וביום הזה, שנה אחרי שמחת תורה, שחשבנו שנטבח באויב, נטבח בכולם, נגרש אותם מפה מהארץ, אנחנו פה בהלוויה שלך". אחר כך הוסיף "בעזרת השם, שכל עם ישראל יזכה לנקום את הנקמה שלך. נקמת דם, לא נקמה של לשרוף בתים, לא נקמה של לשרוף עצים, לא נקמה של לשרוף רכבים. נקמת דם עבדיך השפוך". מפקדו של החייל הוסיף: "היית הבנאדם הכי שמח ושטותניק במחלקה. נתקלנו בזה לראשונה בעזה כששרפת בית בלי אישור בשביל האווירה". מאוחר יותר ובתגובה לזעזוע שהביעו גורמים מסויימים בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, החלו מספר משפיעני רשת ימניים לגונן על הדברים, לכתוב שהם ראויים ונכונים ומייצגים גם אותם.
מעבר לעובדה שאלה דברים נוראיים, שכמובן חורגים מהדין הישראלי והבינלאומי, ברור שהם מייצגים תפיסת עולם שפושה בישראל יותר ויותר ושמאז ה-7.10 התגברה מאוד. מי שעיניו בראשו יכול גם לראות שלמרות שתפיסת הנקמה, והרג החפים מפשע, הנשים והילדים איננה בלעדית לשומרי תורה ומצוות, ושגם בהיסטוריה הישראלית ניתן למצוא אותה אצל ציבורים אחרים, שיעור משמעותי מאוד מתומכיה הם כאלה, ויתרה מכך ההצדקה לה היא תורנית, כזו שלכאורה נובעת מהיהדות. החייל שנפל, אחיו המספיד, מפקדו שדיבר אף הוא בלוויה, וגם משפיעני הרשת הימניים שמצאתי ושתומכים בדברים, כולם משתייכים לתת זרם כזה או אחר של הציבור הדתי בישראל.
המצדיקים את התפיסה הזו חוזרים פעמים רבות לתנ"ך, בו ניתן למצוא מקומות לא מעטים בהם הנקמה הלאומית אכן מועלה על נס. הא-ל מכונה "אֵל נְקָמוֹת", משה מצווה לנקום במדינים, הא-ל מצווה לנקום בעמלק, שמשון נוקם בפלישתים ועוד. יחד עם זאת, ניתן למצוא בתנ"ך גם ציווים הפוכים. ברמה אישית נאמר לא תִקּוֹם וברמה הכללית יעקב זועם על שני בניו שנקמו את אונס אחותם הקטנה בטבח בבני העיר שכם וקורא להם כְּלֵי חָמָס. במסורת היהודית המאוחרת יותר אנחנו מוצאים את הנקמה בעיקר כמשהו שאמור להגיע באחריות הימים מהא-ל ולא כציווי מיידי וממשי ליהודי.
קרוב יותר לימינו, בשלהי המרד הערבי הגדול התפרסם קובץ מאמרים נגד מעשי נקמה שהחלו יהודים לבצע נגד ערבים, כתגובה לטרור שממנו סבלו. בקובץ משתתפים רבים מראשי הישוב היהודי ובהם גם שומרי מצוות רבים. הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל כתבו בכרוז שהוציא ופורסם בקובץ כי "חלילה, חלילה, לשום אדם מישראל אפילו להעלות על לבו מחשבת פיגול של נקם בלי משפט ושל שפיכת דמי חפים מפשע למען התנקם על שבני אומתם ודתם שפכו דמי יהודים נקיים", רבה של תל אביב, הרב עמיאל תהה "איזה ערך יהיה להבנין שלנו, בנין הבית הלאומי, אם הוא ייבנה ע"י חרב על אנשים נקיים ההולכים לתומם", והרב משה בלוי, מראשי העדה החרדית ואגודת ישראל קבע ש"הספק שידי יהודים צעירים היו בכמה מעשי רצח, חבלה והרס שהוצאו לפועל בימים האחרונים בארה"ק, יש בו כדי להטיל אימה וחשיכה על הישוב היהודי כולו". גם הסתדרויות הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל גינו את המעשים: "נימנע מבוא בדמים על אנשים חפי פשע, אל נגעל את ידינו בדם" כתבו אנשי הפועהמ"ז, "קול דמי אנשים, נשים וטף צועקים אלינו מן אדמת הקודש" כתבו אנשי פא"י.
הדוברים האלה, ועוד רבים אחרים, הראו כי המציאות שאנו מכירים בה הותכה היהדות לחלוטין לתוך הלאומיות והיא משמשת כתירוץ לכל עוול, גזענות ושנאה, אינה מוכרחת, ודווקא הערכים הדתיים יכולים להיות אלה ששמים גבול לרגש הנקמה ולשאיפות הלאומיות, כאלה שזוכרים את בריאת האדם בצלם הא-ל, את האיסור לשפוך דם נקי ואת הציווי עתיק היומין שלא לחזור על העוולות שנעשו לנו "וְגֵר לֹא תִלְחָץ… כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
הכותב הוא מנכ"ל שותף של המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון