"מר ביטחון" משוכנע שניצח והציל את עם ישראל

שבת, שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023. לפני שנה. מתישהו בין 10:00 ל־11:00 בבוקר זכו אזרחי ישראל ההמומים לראות את ראש ממשלתם, "מר ביטחון", מדבר אליהם. הוא עמד שם, לבדו, מול המצלמה, ברחבה שבין בניין צה"ל לבניין משרד הביטחון בקריה בתל אביב. מאחור ומימין עמד, מטושטש, מאבטח בודד. הוא היה חיוור, ושנותיו ניכרו עליו. הוא לא היה מאופר בכבדות. כנראה לא הצליחו לטלטל את צוות האיפור־שיער בשעת חג מוקדמת לאן שצריך.

הוא דיבר לאומה ההמומה: "אזרחי ישראל, אנחנו במלחמה. לא במבצע. לא בסבבים. במלחמה. הבוקר חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית נגד מדינת ישראל ונגד אזרחיה. אנחנו בתוך זה, משעות הבוקר המוקדמות. כינסתי את ראשי מערכת הביטחון, הנחיתי קודם כל לטהר את היישובים מהמחבלים שחדרו פנימה, הפעולה הזו מתבצעת בשעות הללו. במקביל הוריתי לבצע גיוס מילואים נרחב ולהשיב מלחמה שערה בעוצמה ובהיקף שהאויב לא הכיר".

מאז ועד היום צפיתי בסרטון הזה, 47 שניות בסך הכול, פעמים רבות. אני מביט בפניו של האיש שקרא לעצמו "שומר ביטחון ישראל" ומנסה לפענח מה מתחולל בתוכו. האיש שסיפר שההתמחות שלו היא "זיהוי איומים וסכנות". האיש שהפך כל מי שאינו הוא עצמו, לבוגד או שמאלן או עוכר או פרוגרסיבי או סתם מטרד. אני שומע אותו מדבר עם "כינסתי" ו"הוריתי" ו"הנחיתי" הרגילים ומנסה להבין מה מתרוצץ באותם רגעים בין חדרי הלב שלו. בנפשו פנימה.

האם הוא מבין את גודל האסון? האם גלגלי השיניים המסתובבים במהירות עצומה באותו זמן במוחו המיוגע, כבר מגבשים את תזת ההגנה? האם הוא כבר מגבש את רשימת האשמים החלופיים, שאינם הוא עצמו? האם הוא כבר מסביר את ההסברים ומוכיח את הסיפורים ומקשקש את הקשקושים שיאפשרו לו לחמוק מהאחריות לזוועות שמתרחשות באותו רגע ממש בתוך ישראל הריבונית? האם הוא מאמין שהוא יכול לשרוד את התופת הזו, שאליה גרר את עמו ומדינתו?

האם בעודו מסביר ש"אנחנו במלחמה. לא במבצע. לא בסבבים. במלחמה", חולפות לנגד עיניו כל הפעמים שבהן היינו במבצע, או בסבב או בחילופי מהלומות כלשהן עם חמאס או הג'יהאד או שניהם ביחד, כל הפעמים שבהן הוא השתפן וברח וסירב לתת לצה"ל את ההוראה שהתחייב לתת לו, ערב בחירות 2009? האם הוא מתחרט ומכה על חטא? האם הוא שואל את עצמו איך יכול להיות שיחיא סינוואר בגד בו?

סינוואר כפוי הטובה, האיש ששלח לו פתקי אהבה בעברית ("סיכון מחושב"!!!), האיש שהוא שחרר מהכלא, האיש שהוא סידר לו שליח עם מזוודה ובה 30 מיליון דולר במזומן כל חודש, איך הוא יכול היה לעשות לו את זה? איך הוא העז להפר את ההסכמה השקטה ואת הברית הלא כתובה ביניהם? מה היה לו רע בהסדר הקיים, טובע בדולרים, שולט ביד רמה במדינה־זוטא, מושל ללא מצרים בכלוב הנוח שבנתה לו ישראל על גבולה הדרומי? למה הוא היה צריך להרוס את כל זה?

ערב החג האחרון הוא התראיין לשבועון חרדי כלשהו והסביר לנו שהוא הציל אותנו. "שומר ביטחון ישראל" חזר. הוא לא הסמיק ולא החוויר ולא גמגם ולא מצמץ, ושערה אחת משערו המושאל, המוקפד והעשוי לא זזה ממקומה. כן, הוא הציל אותנו. ואנחנו לא ידענו.

היום, אני די משוכנע שלא עלתה בו אפילו צללית חיוורת של חרטה. גם לא באותו בוקר, שבו התברר לו שהכול קרס ושהתזה כולה עלתה בסערה השמיימה. הוא הביט בקונספציה שלו, שלפיה אפשר לגדל מפלצת־מחמד בשערי אשקלון ולהחזיק אותה תחת בקרה ושליטה רק כדי שאפשר יהיה לא לעשות שום דבר אחר, מתפוצצת לכולנו בפרצוף, אבל הוא כבר ידע שהוא יפיל אותה על אחרים. אפשר להגיד עליו הכול, אבל האיש מכיר את יכולותיו המאגיות. הדבר היחיד שהוא צריך, זה זמן. אם ייתנו לו זמן, הוא כבר ילוש את המציאות ויטפל בכל היתר.

באותם ימים שמעתי מאחד הקרובים לו ביותר שהוא סיים. שהוא עצמו מבין שזה הסוף. הוא לא יישאר והוא לא ינסה להישאר. "רק תנו לו לגמור את הסיפור בעזה, לסגור את המעגל", הפציר בי המקורב, "הוא יודע שזה נגמר". כמעט האמנתי לו. אבל אז נזכרתי שגם אחרי רצח רבין, כשהוא עצמו אמר לאנשיו שהימין לא יחזור לשלטון ב־20 השנים הקרובות, הוא התעשת, התנער, אבל לא ויתר.

כן, היום הוא משוכנע שהוא ניצח והציל את עם ישראל. כמה חבל שההצלה הזו באה רק אחרי האסון. והקונספציה? הדולרים לסינוואר? שחרורו מהכלא? ההתחמקות מלהתעמת עם חמאס? הבריחה מאחריות ומהבטחת הבחירות החשובה ביותר שלו? ההתעלמות מכל האזהרות? הסירוב לכל הדרישות של ראשי השב"כ השונים לערוף את צמרת חמאס? ובכן, זה לא הוא. זה לא באשמתו. זה הלחץ הציבורי. לא הייתה לו לגיטימציה. לא הייתה לו ברירה. הוא רצה, אבל לא נתנו לו. אתם מוזמנים לבחור את הגרסה המתאימה ביותר.

לאחר שנוצח על ידי אהוד ברק ב־1999 ובשנים שבהן הודר מעמדת השפעה שלטונית בין 2006 ל־2009, נתניהו הפיק לקחים ושינן באוזני אנשיו את האסטרטגיה החדשה: כשהוא יחזור, הוא יחזור עם כלים. תהיה לו תקשורת משלו. הוא יגבש דרכים לשלוט בדעת הקהל ולא להיות תלוי ב"פרשנים" למיניהם. הוא ידכא, ישפיל ויחליש את התקשורת העצמאית. הוא יחנוק את הביקורת. הוא יבנה מכונה דורסנית שתרומם כל מי שבעדו ותכתוש עד דק כל מי שלא. הוא ימצא דרכים להתגבר גם על נשיא ארצות הברית, והוא יפרק, לאט אבל בשיטתיות, את האליטות.

לשיטתו, מי שהפילו אותו מהשלטון ב־99' היו האליטות, נשיא ארצות הברית ביל קלינטון והתקשורת. הוא נשבע לטפל בכל אלה טיפול שורש. כשאתם מביטים היום במה שנותר כאן מהתקשורת העצמאית, בשייריה של האליטה ובניצולים האחרונים של הממלכתיות ושומרי הסף הנצורים, אתם יכולים להבין שהוא ניצח. שמכונת הרעל לא לוקחת שבויים. הם איבדו את הבושה, את הבלמים, את האיזונים, את צלם האנוש. הם יתקפו רמטכ"ל במלחמה, הם ישפילו משפחות חטופים, הם לא יבחלו בכלום.

אפילו את חוק ההשתמטות, התועבה הגדולה ביותר שקרתה כאן מאז ומעולם, הם יקדמו בשמחה וששון בעוד צה"ל קובר מאות לוחמים ואלפים נוספים נפצעים ויוצאים מהסד"כ. הם לא רואים בעיניים, אלא את דמותו של מי שהציל את ישראל ב־7 באוקטובר. הם יודעים שהוא לא הציל את ישראל, אלא החריב אותה. הם יודעים שהוא הציל את עצמו, אבל לא נותנים למציאות לקלקל להם את החגיגה. הם מתפרנסים מהשנאה שהוא מפיץ סביבו. כל השאר לא מעניין.

בעולם הישן, הדרך הפשוטה להיאבק בשקר היא האמת. בעולם הנוכחי, האמת הודברה. אין אמת אחת. לאמת אין בלעדיות על האמת. אם הם יחליטו שאת עסקת שליט עשה אולמרט, אז כך יהיה. או היה. אם הם יחליטו שלא הייתה לביבי לגיטימציה להפיל את שלטון חמאס, אז לא הייתה. אם הם יטענו שלא רק ביבי, כולם היו בקונספציה המתועבת ההיא, אז כולם היו.

זה הגיע למצב שבו אתה שואל את עצמך אם דברים שהתרחשו כאן, אכן התרחשו. אתה חוזר לארכיונים. להקלטות. למסמכים. לצילומים. לראיונות ולדיבורים. למזלנו, אנחנו בעידן הדיגיטל. כל אלה קופצים עליך בהקלקת עכבר. אתה מוצא את יו"ר העבודה דאז, אבי גבאי, אומר ב־2014 את המשפט הבא: "נתניהו משחד את חמאס ב־15 מיליון דולר, אבל אפילו הטרוריסטים לא מוכנים לקבל את מזוודות הכסף. נתניהו משפיל את הכבוד הלאומי. ביזיון". באותם ימים חמאס דרש יותר כסף. דרש וקיבל. נתניהו הגדיל את ההקצבה החודשית ל־30 מיליון דולר. גם ציפי לבני, באותה שנה. לבני! הדמון הגדול של הימין הישראלי. החברה הצמודה של אבו מאזן. "נתניהו סיבך אותנו בפרוטקשן מסוכן, ועכשיו חמאס מחזיק אותנו בצוואר. כניעה לחמאס וקיפאון מדיני הם כישלון ביטחוני חמור. ראש הממשלה הראשון שמשלם לחמאס והאחרון לזהות את הסכנה. זה מביך ומסוכן, לתושבי העוטף ולישראל כולה". מאוחר יותר הוסיפה לבני: "עם חמאס לא מדברים. בחמאס יורים".

בערוץ 7 (הימני) אתה קורא ידיעה מ־2014: "נתניהו דחה הצעה לחסל את הנייה ומשעל. בקבינט המדיני־ביטחוני התעורר ויכוח סביב השאלה אם לחסל את ראשי חמאס. יאיר לפיד דרש להוריד את ראשי חמאס. לפיד ביקש לחסל את הצמרת המדינית והצבאית של חמאס, כולל אסמאעיל הנייה וח'אלד משעל, שנמצא בקטאר. בעמדתו של לפיד תמכו יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. ראש הממשלה התנגד להצעה".

זה נמשך ונמשך. עוד ועוד. גם בשנים שאחרי. שלושה ראשי שב"כ הפצירו בו לחסל את כל הצמרת הצבאית של חמאס. מסינוואר ודף דרומה, דרך מרוואן עיסא וכל האחרים. הוא סירב. אפילו יצחק הרצוג, בוז'י, מזהיר אחרי צוק איתן: "נתניהו מחזק את חמאס", הוא מצהיר בריאיון. אחד מיורשיו, עמיר פרץ, בשנת 2019, חוזר על המסר הזה: "ראשי חמאס מנהלים את נתניהו", הוא מכריז, "תושבי הדרום מבינים שהם בתחתית סולם העדיפויות".

כשציפי לבני טוענת שנה קודם לכן (2018) ש"הממשלה משמרת את חמאס", בליכוד מגיבים וטוענים ש"לבני היא הדוברת של אבו מאזן". כך הולכת הקונספציה של נתניהו ותופחת. חסידיו השוטים והמשוטים מקלסים ומשבחים ומכשכשים בזנבותיהם כל הדרך אל 7 באוקטובר. ד"ר גדי טאוב, אראל סג"ל, השופרות המריירים והבדחנים המגחכים, כולם מריעים לגאונותו. כולם נופלים שדודים לרגלי המצביא, האסטרטג, הגאון מקיסריה שעלה על נוסחת הקסמים לשלטון וביטחון. "זה מצליח לו", הם עולצים.

עולה על כל אלה, כרגיל, שרת ההסברה לשעבר גלית דיסטל אטבריאן, שמסבירה בפוסט ארוך ומפורט ומייגע בעמוד הפייסבוק שלה את הרעיון המכונן הגאוני שלפיו "שמירת חמאס על הרגליים" היא בעצם לטובתנו והיא החלטה שכל־כולה נתניהו. "הוא טוב בזה", היא כותבת לסיום, "והוא ממשכן את כל ההון הפוליטי שלו על הדבר הזה, תנו לו קרדיט". וכל זה עוד לפני שהגענו לשנים האחרונות. הם מתנפלים על ממשלת בנט־לפיד, ש"המשיכה את הקונספציה". הם מאשימים, פעם אחר פעם, את בג"ץ, ש"התערב בכללי הפתיחה באש בפרימטר" וגרם לכך שלא היה פרימטר וחמאס חגג על הגדרות. הם האשימו את גדי איזנקוט. הם האשימו את כל מי שעבר בסביבה. הם לא בחלו בשום דבר כדי לנקות את פטרונם, מושיעם ומפרנסם, תוך התעלמות עולצת ממה שקרה כאן באמת.

העמודים שבהם מפרט נתניהו עצמו, בספרו האוטוביוגרפי, איך בלם בגופו את שני פראי האדם, בנט וליברמן, שדרשו פעם אחר פעם לכבוש את הרצועה ולהפיל את שלטון חמאס, לא קיימים מבחינת השופרות. זה כתוב שם, שחור על גבי לבן, חתום בידיו של האיש עצמו. אז מה? הם ממשיכים הלאה. העובדה שבג"ץ כלל לא התערב בכללי הפתיחה באש בסביבת הגדר, גם היא לא מפריעה לתזה שלהם. הם חוזרים שוב ושוב על דברי ההסתה נגד בית המשפט העליון. הם יודעים שהעתירה שהוגשה בנושא הזה לבג"ץ נדחתה, שלא לומר נזרקה מכל המדרגות. הם יודעים שהרמטכ"ל איזנקוט השכיב את כל הצלפים של צה"ל מול הגדר הזה בימי "צעדות השיבה" ההמוניות. זה עלה לפלסטינים ביותר מ־300 הרוגים ובכ־30 אלף פצועים, אבל אף פלסטיני לא חצה את הגדר.

הם יודעים שממשלת בנט־לפיד שינתה את מדיניות התגובה ברצועה, הגיבה בעוצמה על כל בלון תבערה, מה שנתניהו לא עשה, ובימיה עזה הייתה רגועה לגמרי, השדות לא נשרפו והרקטות כמעט ולא נורו. זה לא מפריע להם. הם מתבצרים מאחורי דמותו של השרלטן הגדול ביותר שקם כאן בעידן הנוכחי, וממשיכים להישבע בשמו גם אחרי שהקונספציה שלו, ההבטחות שלו, התדמית שלו והבריטון העמוק שלו קרסו על כולנו והמיטו על ישראל את האסון הגדול בתולדותיה.

בימים שלפני הטבח האזהרות התרבו. יו"ר האופוזיציה לפיד צילם נאום קצר וממוקד לאומה, שבו הסביר שאנחנו ניצבים ערב אסון, שיכול לפרוץ גם "על הגדר בעזה". לפיד, שרואה חומרים ביטחוניים, שמע את האזהרות החוזרות ונשנות של אמ"ן, את האזהרות של הרמטכ"ל, את כל האזהרות שנתניהו ושריו הזחוחים סירבו לשמוע. אביגדור ליברמן ירד לעוטף, סייר על הגדר וניבא מה עלול לקרות עליה. מה שגם קרה. גדי איזנקוט, אדם רגוע בדרך כלל, דיבר על סכנה גדולה מזו שהייתה ערב יום כיפור 1973.

ונתניהו? יצא לחופשה בנווה אטי"ב, אחר כך לחופשה במושב רמות, אחר כך לעוד חופשה בנווה אטי"ב, וביניהן נפש עם הרעייה ההכרחית גם בחו"ל. הוא הרכיב משקפיים ורודים, גיחך על כל המזהירים, קרא לישראלים לצאת לטייל ולבלות, וכשנשאל על אזהרות אמ"ן, הסביר ש"יש בהן הגזמה".

האיש שלקח לפני כמה ימים קרדיט על הצלתנו, מכהן כראש ממשלה מאז שנת 2009 כמעט ברציפות (למעט שנה וחצי של ממשלת בנט-לפיד). הוא כיהן כראש ממשלה גם בניינטיז (כשלוש שנים). בסך הכול קרוב ל־17 שנה. הרבה יותר מבן־גוריון. במשמרת שלו הפך חמאס מארגון טרור קיקיוני למפלצת רבת־זרועות ויכולות, שהשפילה את ישראל עד עפר ב־7 באוקטובר, כבשה, שרפה, בזזה, אנסה, רצחה והחריבה חבל ארץ שלם, על יישוביו ובסיסיו. במשמרת שלו הפך חיזבאללה מארגון טרור לא משמעותי, למפלצת טילים, רקטות, קומנדו, כטב"מים ומה לא, שהורידה אותנו על הברכיים לאורך קו הגבול במשך שנים ואילצה אותנו לפנות חבל ארץ שלם מתושביו, ועוד היד נטויה. מה שהיה מטרד לא נעים, הפך לאיום אסטרטגי קיומי.

איראן הפכה בימי נתניהו למדינת סף גרעינית, קרובה יותר מאי פעם ליכולת גרעינית צבאית. החות'ים, שנשמעו עד לא מזמן כמו בדיחה, מטילים על המעצמה הישראלית מצור ימי דה־פקטו. בשנותיו של נתניהו הפך הנגב לממגורת סמים ופרוטקשן, הגליל הפך למערב הפרוע, הוא לא פתר את משבר הגיוס ונתן לו לתפוח ולצמוח לממדי ענק, הוא לא אכף על החרדים לימודי ליבה, הוא נמלט מהתמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי, הוא הפך את ישראל למדינה מצורעת, שמנהיגיה חוששים מצווי מעצר בינלאומיים והוא עצמו שנוא בוושינגטון כמעט כמו קים ג'ונג און. לאורך הקמפיינים שלו הוא חזר ואיים כי אם לא יהיה בשלטון, "השמאל" יפקיר את ישראל לטרור, ש"ירים את ראשו" כשיזהה את חולשתנו.

ובכן, הטרור הרים את ראשו. הטויוטות הלבנות שטפו את הדרום על הראש של נתניהו. ירושלים הופצצה, מצעד הדגלים פוזר, חבל ארץ שלם הופקר, אבל "מר ביטחון" היה ונשאר. כנראה שזה מה שמגיע לנו. האיש שרק לפני כמה דקות דרש בקולי קולות ועדת חקירה ממלכתית על קשקוש הפגסוס, מסית עכשיו את הציבור שלו נגד מערכת המשפט כדי לפרק את הלגיטימציה של ועדות חקירה. האיש שהסביר לוועדת וינוגרד שרק ראש הממשלה אחראי לביטחון המדינה, הוא ולא אחר, לא שר הביטחון ולא מערכת הביטחון אלא הוא, והוא בלבד, עושה עכשיו הכול כדי להימלט מהאחריות לטבח אבל לקבל אחריות על כל ההישגים שאחריו.

לאחר חיסולו של חסן נסראללה, נפוצה השמועה שגופתו שלמה והוא מת מחנק, כתוצאה מלכידתו באחד מהחדרים האטומים בבונקר שעליו הפיל חיל האוויר 83 פצצות במשקל טונה כל אחת. ובכן, על פי כל המחקרים והבדיקות, זה לא באמת הגיוני. נסראללה נקבר בינתיים בקבורה זמנית כלשהי, אין תמונות של הגופה, ועל פי מיטב המומחים, אין שום סיכוי שחדר כלשהו נשאר אטום ושלם אחרי ש־83 פצצות ענק נחתו על הקומפלקס.

אז בעוד מצבה הפיזי של גופת נסראללה שנוי במחלוקת, מה שברור הוא מצבו הנפשי של נסראללה ברגעיו האחרונים. הוא מת בהפתעה. הוא לא האמין שזה יקרה לו. הוא לא הבין שהמלחמה הגדולה עם ישראל, זו שהוא התכונן אליה שנות דור, כבר החלה. הוא העריך שאנחנו בשלב הגישושים וייקח עוד זמן עד שישראל תגיע למסקנה שהגיע הזמן לחפש גם את ראשו. יכול להיות שהוא הבין את זה בשניות האחרונות, כשהכול סביבו החל להתפוצץ. אבל זה כבר לא שינה דבר.

אין בצה"ל אף אחד שיכול היה להעריך לפני שלושה־ארבעה חודשים שבנקודת הזמן הזו חיזבאללה יהיה מוכה עד כדי כך והתוצאה בזירה הצפונית תהיה חד־צדדית כל כך לטובת ישראל (זאת אחרי התבוסה והאסון של 7 באוקטובר בדרום). תכף ננתח את ההישג, אבל עוד קודם הערת אזהרה: כפי שהאימה שהטיל עלינו חיזבאללה בעשור וחצי האחרונים הייתה מוגזמת עד מאוד, כך הזחיחות הנוכחית, המתפשטת כשריפה בשדה שוטים, מסוכנת לא פחות. חיזבאללה הנוכחי רחוק מאוד מחיזבאללה של לפני 30 ביולי (תאריך חיסולו של רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר). חלק ניכר מיכולתו הושמד. צמרתו המדינית והצבאית, מנסראללה דרומה, איננה עוד.

אבל בניגוד לחמאס, שם נותרו רק שאריות עשנות ומפויחות, לחיזבאללה יש עורף לוגיסטי, יש אמצעי לחימה, יש כוח לוחם גדול ומאומן. הארגון הזה קבר 2,000 לוחמים במלחמה ארוכה מאוד בסוריה, בנוסף לאלפי פצועים, ולא נשבר אלא להפך, ניצח במערכה. פגיעתו עדיין רעה מאוד, והוא ממשיך לשגר בסביבות 100 רקטות ביום על ישראל. תושבי הצפון לא חזרו לבתיהם עדיין, ומרביתו של כוח רדואן לא נפגעה, אם כי נסוגה לאחור.

חיזבאללה מחזיק עדיין בלא מעט רקטות וטילים, יכולתו בהפעלת כטב"מים הוכחה פעמים רבות, כולל הפגיעה במעון נתניהו בקיסריה. עוד לא הגיע הזמן להספיד אותו, והוא כנראה גם לא יגיע, כי חיזבאללה מייצג את העדה הגדולה בלבנון והוא לא הולך לשום מקום. אנחנו צריכים לוודא שהוא ילך אל מצפון לליטני ויישאר שם ושיכולתו להתעצם תוגבל מאוד, במסגרת תפיסת ביטחון לאומי חדשה שעלינו לגבש בהקדם האפשרי: תם עידן המפלצות הגדלות על מפתן דלתנו.

נחזור ל־30 ביולי, היום שבו ישראל התנקשה בחייו של רמטכ"ל חיזבאללה בביירות ועל פי הפרסומים באיסמעיל הנייה בטהרן. האירוע הזה סימן קו פרשת מים במלחמה, שאילץ את איראן וחיזבאללה להגיב, כל אחת בתורה, על ההעזה הישראלית. הם לקחו את הזמן, וישראל לקחה את כל הקופה: ב־25 באוגוסט זיהה צה"ל היערכות של חיזבאללה לירי תגובה נרחב על ישראל. צה"ל ביצע תקיפת מנע נרחבת, שבמסגרתה יותר מ־100 מטוסי קרב תקפו והשמידו מאות ואלפי משגרים ומחסני טילים ורקטות. חיזבאללה הצליח, בכל זאת, לשגר באותו יום כ־200 רקטות לעבר ישראל, אבל איבד חלק ניכר מכוח האש ויכולת ההיזק שלו, כולל משגרים. בבונקר של נסראללה בביירות החלו להפגין סימני עצבנות. הם לא ציפו לזה, אבל זו הייתה רק ההתחלה.

צה"ל גיבש באותם ימים תוכנית התגנבות למלחמה. לא ליפול על חיזבאללה במתקפה מכוננת יזומה, שבה כל חיל האוויר תוקף את כל המטרות האפשריות, אלא לטגן את נסראללה לאט־לאט ובהדרגה. שלא יבין את חומרת המצב. להרדים אותו. אחרי התקיפה של 25 באוגוסט המשיך חיל האוויר, בהכוונת אמ"ן, לגרוע יכולות מחיזבאללה טיפין־טיפין. מחסן רקטות שם, ריכוז משגרים כאן. גריעה איטית אבל שיטתית.

ואז הגיע מבצע הביפרים ומכשירי הקשר. הוא הגיע בכוחות עצמו, הזמין את עצמו לאירוע. הוא לא אמור היה לקרות. החשד שהחל לקנן בקרב גורמי חיזבאללה שונים במכשירי הביפר החדשים, גרם על פי הפרסומים לישראל להגיע לצומת החלטה דרמטי: use or lose. ובכן, ההחלטה הייתה לבצע. למחרת בוצע אותו הדבר עם מכשירי הקשר. האפקט היה דרמטי בכל קנה מידה. העיתוי היה מקרי והקדים את זמנו. זה אמור היה להיות מופעל אחרי שחיזבאללה יבין סוף־סוף שפרצה המלחמה הגדולה ויפרוס את כוחותיו. אבל בהינתן שההפעלה נכפתה על צה"ל, אגף המבצעים גיבש תוכנית סדורה, מדורגת ומתוחכמת, שבמסגרתה חיזבאללה המשיך לחטוף מכות קשות על בסיס כמעט יומי, בלי להבין את המצב האסטרטגי.

יומיים אחרי מכשירי הקשר, חוסל איברהים עקיל, מפקד השטח הבולט ביותר של חיזבאללה, יחד עם חלק ניכר ממפקדי כוח רדואן. שדירת הפיקוד המבצעי הבכירה של נסראללה נערפה. הוא איבד את הרמטכ"ל שלו, את מפקדי השדה שלו, אלפי פעילים ומפקדים בכירים (במתקפת הביפרים), וחלק לא מבוטל של כוח האש שלו. והוא עדיין לא הבין.

ב־23 בספטמבר בוצע המהלך הגדול באמת, התקיפה הנרחבת של חיל האוויר על מאגרי הטילים והרקטות האסטרטגיים. למבצע קראו "חיצי הצפון". נסראללה איבד את טילי חוף־הים שלו וחלק ניכר ממאגר הטילים לטווח ארוך והטילים המדויקים. ההצלחה הייתה גורפת. "חיזבאללה של 23 בספטמבר ב־11 בלילה היה חלש באופן ניכר מחיזבאללה של יום אחד קודם", אמר אז גורם צבאי בכיר. למחרת חוסלו בכירי מערך הטילים של חיזבאללה, כעבור יומיים חוסל מפקד היחידה האווירית וכעבור יום אחד נוסף, ב־27 בספטמבר, חוסל נסראללה. "עד הרגע האחרון הוא לא הבין את חומרת המצב", אמר מי שאמר.

קרה לנסראללה מול ישראל, מה שקרה לישראל מול חמאס. הוא היה בקונספציה. הוא לא הבין ש־7 באוקטובר שינה את ישראל. המעצמה הרכרוכית שנמלטה מכל רמז של עימות מולו לאורך שנות דור, שהורתה לצבאה לרדת למדרון אחורי וללוחמיה "לירות ליד הרגליים" של מחבלי חיזבאללה שהסתערו על מוצביהם, שרפה על נסראללה את המועדון.

בנוסף, התברר כי גם האשם סאפי א־דין, המיועד להיות יורשו של נסראללה, חוסל בתקיפה במטה המודיעין של חיזבאללה ב־3 באוקטובר. בין לבין, איבד הארגון כ־1,500 מחבלים בשנת ההתשה ובתמרון הקרקעי של צה"ל, שממשיך להתקדם באזורים הסמוכים לגדר הגבול. על פי הנתונים שבידי צה"ל, חיזבאללה איבד את הרמטכ"ל, שני אלופים, 6 מח"טים, 21 מג"דים, 29 מ"פים, 16 מ"מים ומעל 1,500 לוחמים, בחודש וחצי של תמרון.

אין ספק שישראל נמצאת בנקודת היפוך אסטרטגית מול חיזבאללה. הצפי היה שחיזבאללה ימטיר על חיפה והקריות עשרת אלפים (10,000) רקטות בשבוע. במציאות הוא משגר פחות מעשירית מהכמות הזו. הבעיה היא שככל שהזמן חולף ושום דבר משמעותי לא קורה בשדה ההסדרה, הנקודה הזו תתעמעם. לחיזבאללה יכולת שיורית משמעותית ויכולת התאוששות מוכחת. הוא ממשיך לתקוף את ישראל, לשגר רקטות ולהוציא כטב"מים מדויקים שמביכים את חיל האוויר. יש להניח שהוא משווע להפסקת אש, אבל לא מוכן לוויתורים משמעותיים תמורתה.

השאלה היא לאן חותרת ישראל. בניגוד לחמאס, את חיזבאללה אי אפשר להשמיד. את זה יודעים כולם. צריך להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם (זה יהיה אפשרי בקרוב), לוודא שאין רדואן מדרום לליטני ולהודיע לעולם כולו שכל מחבל, רקטה, טיל או זנב של טיל שיצוצו בשטח יושמדו מיד. מעבר לזה, לא צריך להשקיע יותר מדי אנרגיה. אם העולם יסכים לתת לנו ערבויות ולהקים כוח צבאי אמין שישליט סדר בדרום לבנון, זה יהיה נחמד מאוד. אם לא, נעשה את זה בעצמנו. כפי שאנו עושים ביו"ש מדי לילה, וכפי שאנו עושים בעזה בשנה האחרונה ונעשה ב־20 השנים הבאות. זהו הלקח העיקרי של מה שעבר עלינו בשנה הזו, המחיר הכבד של ההיבריס, של הקונספציה, של ההתמכרות לשקט ולפרוטקשן.