שנה לשמחת תורה, ועדיין בימים הנוראים: בלי שירי, ירדן, הילדים והשקט

השבוע ציינו יומולדת חמש לבתי הבכורה. עוד תאריך בלוח השנה שבכל יום שעובר בו, הלב נשבר עוד קצת. לפעמים כבר לא ברור מה עוד מחזיק אותנו. יום שאמור להיות שמח, מכיל בתוכו כל כך הרבה עצב. הכל כך חסר כשירדן, שירי והילדים בעזה עם יתר החטופים.

כשכיבתה את הנרות הביעה משאלה: "שנרד לכנרת ונפגוש את לולי", בשבילכם לולי הוא אריאל ביבס הג'ינג'י. בשבילה, הוא החבר הכי טוב. המשאלה הזאת מגלמת בתוכה כל מה שאני מייחלת בשבילה, ובשבילנו. שגרה של שקט, של טיולים, של ירידה ספונטנית לפיקניק ורחצה בכנרת. שגרה שבה ביום הולדת אפשר לשמוח באמת. ובמיוחד - משאלה לחזרתם של אריאל וכפיר, שירי וירדן אלינו.

בתקופה האחרונה אני מרגישה שכבר נגמרו המילים ואלו שאנחנו ממשיכים לצעוק מתרוקנות מתוכן: "עכשיו" , "את כולם", "נגמר להם הזמן". שנה עברה ובמהלכה החזרת החטופים נדמה שהפכה מקונצנזוס וערך עליון, ראשונה בעדיפות לכזאת שמוצבת אל מול בטחון המדינה ואזרחיה ,אבל החטופים לא פה ואין שקט ואין בטחון.

התגוררנו ארבע שנים בעוטף, בקיבוץ רעים, לא רחוק מאחי ירדן ומשפחתו. הורגלנו באזעקות, במתיחות שמחייבת סגירה של חלון הממ"ד לפני שהילדים שוכבים לישון. חודשיים לפני שמחת תורה המסוייט של שבעה באוקטובר, עברנו לרמת הגולן בתקווה לקצת שקט.

מאז ועד לרגע זה, אין שקט והבור שנפער בנשמה שלנו הולך ומעמיק עם כל יום בו ממשיכה הפקרתם של שירי וירדן עם ילדיהם בתוך 101 החטופים שננטשו בציפורני חמאס. המשמעות של משפחת חטופים שחיה בצפון עכשיו מקבלת ביטוי מהדהד נוסף: מאז שמחת תורה, עבורנו - אזעקה היא כבר לא רק אזעקה. הדופק מאיץ, החרדה גוברת. מאז שאחי ומשפחתו נחטפו, אני לא יכולה להיות שאננה, לא יכולה להתעלם. מרגישה אחריות גדולה יותר לשמור על עצמי, על המשפחה.

בת החמש שלי, נאחזת עדיין באמונה שהצבא והמדינה שומרים עלינו. אני צריכה להגיד לה שזה נכון. גם כשאני מרגישה שהמדינה בוגדת בירדן ובמשפחתו וביתר החטופים, גם כשאני רואה עיוורון אסטרטגי והיעדר חזון, רק חיסולים והישרדות.

בדומה לתחושות אחרי חיסולים קודמים, הרגשות מעורבים. הלוואי ויכולתי לחוש אנחת רווחה או שמחה על מותו של רב המרצחים סינוואר או על חיסולו של נסראללה, אבל התהיות באשר להשלכות על חייהם והישרדותם של בני משפחתי ויתר החטופים מעוררות חרדה, כבר 383 ימים.

מיטוט חמאס והשבת החטופים תמיד נתפסו בעיניי כמטרות סותרות. כעת הושגה תמונת הניצחון מול חמאס וזו העת למנף את הישגי הצבא בעזה ובלבנון, לסיים את המלחמה ולהחזיר את כולם הביתה, כדי שנוכל להתחיל בשיקום, רק אז באמת ישוב השקט לצפון והתושבים יוכלו לשוב לבתיהם. אין די בנקמה ובהישגים סמליים, חשובים ככל שיהיו. עלינו להוכיח שאנחנו טובים לא רק בחיסול אויבנו, אלא יודעים גם להציל את אהובינו.

עופרי ביבס לוי היא אחותו של ירדן ביבס שנחטף לעזה עם רעייתו שירי ושני ילדיהם אריאל וכפיר