כבוגר מערכת החינוך הממלכתית, הנרטיב אותו ינקתי ממורי הוא שפרי עץ הדר - האתרוג - מסמל את אותם יהודים שמקיימים מצוות ועושים מעשים טובים; כפות התמרים - אותן מסמן הלולב - הם אותם יהודים שמקיימים מצוות אבל לא עושים מעשים טובים; יהודים שאינם מקיימים מצוות, יזכו להיות במקרה הרע ערבי נחל - היא הערבה, או במקרה הטוב ענף עץ עבות - הדס.
עם כל הכבוד להדס ולערבה, בהקשר הנוכחי זוהי תקרת זכוכית מביישת שאיני מוכן לקבלה. מעניין למה בחרו להציג בבתי הספר הממלכתיים בישראל הסבר זה, המבייש קבוצה כה גדולה בעם ישראל. אני זוכר כיצד טענה מחנכת הכיתה כי אגידת ארבעת המינים מסמלת את האחדות בעם ישראל. אסור לשגות באשליות, במידה שיהודים שאינם מקיימים מצוות לא יוכלו להיות אתרוג, לעולם לא נתאחד. לצערי, בחינת ספרי הלימוד של ילדי מלמדת כי דבר לא השתנה.
כיהודי צורם לי כי ארבעת המינים מסמנים את הרצון הבלתי מתפשר בהדר. כאשר למדנו על ארבעת המינים הודגש הרעיון של הידור מצווה - ארבעת המינים חייבים להיות מהמהודרים שיש. מהו מהודר? מי שעומד בדרישות התקן. ומינים שעומדים בדרישות התקן עולים הרבה מאוד כסף (דרך אגב, למיטב זכרוני מעולם לא זכיתי לקבל קבלה בשוק ארבעת המינים).
כאשר אנו מלמדים על ארבעת המינים תשומת הלב כולה מופנית אל המראה החיצוני. אני רוצה להזכיר כי כאשר אלוהים שולח את שמואל להמליך מלך מבית ישי, אלוהים לא בוחר באליאב המתואר כגבוה ויפה תואר. אלוהים אומר "האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב". התנצלותי בפני אדומי השיער, אבל אלוהים בוחר בדוד למרות ולא בזכות מראהו. אז למה כאשר אנו בוחרים את ארבעת המינים, אנו מקדשים ומעלים על נס את המראה החיצוני. האם זהו השיעור אותו אנו מעוניינים ללמד את ילדנו? מבחינתי בכל נכה צה"ל, טמונה שלמות ויופי וחשוב שילדנו יבינו.
האם אני בעד לנטוש את ארבעת המינים? ממש לא. נהפוך הוא, אני מכיר בחשיבותה של מורשתנו ולכן יש לי שתי הצעות. אל חשש, קלות לביצוע.
הראשונה, להשקפת עולמי אין פסול באתרוג שנשרט או כזה לו נקודה שחורה בשליש העליון. אין לי גם בעיה עם ענף הדס שחסר לו עלה, נהפוך הוא. קבלת הלא מושלם זהו סמל לכך שבחג זה אנו מאגדים ומקבלים את כולם, גם את אלה שמישהו, משום מה, החליט שהם לא תקניים. בל נשכח, מרכיב חשוב במורשת היהודית הוא הרעיון שבמעמד הר סיני התקהלו ונכחו כל עם ישראל ("אתם ניצבים היום כולכם....כל איש ישראל"), כולל אלו שמישהו החליט שהם שאינם תקניים. ז'בוטינסקי הדגיש אמנם את ההדר הגופני אבל העלה על נס את ההדר המוסרי - הצורך להיות רחבי לב. וכרחבי לב, ואוסיף כאנשים אשר חמלה בליבם, חשוב שנקבל ונכיל את אלה עם השריטות והפגמים.
ההצעה השנייה - לא חייבים לבחור רק אתרוג "טהור". כיהודי, אני חושש מעצם הרצון להגדיר "מיהו טהור" ומהשלכות ההגדרה על אילו "שאינם טהורים". אני בעד אתרוג שצמח על עץ מורכב. הוא חזק יותר ומניב יותר פרות. גם עם ישראל, מורכב מהרבה קבוצות. כוחנו נובע ממורכבותנו.
מנקודת מבט היסטורית חג הסוכות הוא חג חקלאי. אין זו יד המקרה, כל ארבעת המינים זקוקים למים רבים. האתרוג הוא פרי שלגידולו נדרשות כמויות אדירות של מים בהשוואה לגידולי פרי הדר אחרים. עץ התמר מהווה עדות לקיומם של מקווי מים מתוקים במדבר. הערבה היא עדות לזרימה בנחלים. וההדס, נשאר זקוף בזכות יכולתו לאגור מים בעליו וענפיו. כיהודי שזכה לחיות בארץ ישראל, ארבעת המינים הם עדות לפוריותה של ארץ ישראל ולקשר הבלתי אמצעי שלי אליה.
במקום להתחלק לקבוצות, ליצור בניהן היררכיה ולהביא לקמילתו של עמנו, דווקא בימים קשים אלו הייתי מבקש לראות בארבעת המינים סמל להיותנו מגוונים, שונים, לא מושלמים, אבל מחוברים, ללא שום קשר למספר המצוות אותן אנו מקיימים. ובנימה הרבה פחות אופטימית, בניגוד לעבר, בשכונתי היום אין צורך להילחם על פיסת דשא כדי לבנות סוכה. במידה ולא יכול שינוי במשמעות ארבעת המינים, לא ירחק היום ובניית הסוכה, רכישת ארבעת המינים ואח"כ חג סוכות כולו - בדיוק כמו יום ירושלים, יהפוך לחג של דתיים. ועל זה, לא אומר אמן.
**
הכותב הוא פרופסור במחלקה לניהול תיירות ופנאי, אוניב' בן גוריון