תוך שהיא מקדישה מאמצים צבאיים ניכרים להדיפת טבעת האש המקיפה אותנו, דומה שישראל מתעלמת מהשלכות חמורות של תופעות לוואי של המלחמה. זאת כאשר היא מגיבה לביקורת הגוברת בעולם בהשתלחות חסרת רסן, וכך מגבירה את הבידוד ואת הסיכון הגלום בו.
כך, כאשר לפני מספר חודשים ארה"ב עיכבה משלוח של תחמושת מחשש לפגיעה באזרחים, ראש הממשלה הגיב ש"אם נצטרך, נילחם בציפורניים". הוא יצא גבר-גבר - רק הוא מסוגל להעמיד את האמריקאים במקומם! אבל לא נדרש המכתב החמור ששלחו בימים אלו שר החוץ ושר ההגנה של ארה"ב אודות המצב ההומניטרי בעזה כדי שיבין שציפורניים לבדן לא הודפות טילים, ומי כמוהו יודע שישראל תתקשה לשרוד ללא תמיכה אמריקאית בציוד, בכסף, ובגיבוי מדיני.
כל אחד מאיתנו היה שואל את עצמו: כיצד אוכל להתחשב במי שמיטיב אתי? לא כך ישראל, שנוהגת בכפיות טובה. האם מישהו שוקל את ההשלכות שיהיו להתנכרות ישראלית מתמשכת לעמדות ולאינטרסים של ארה"ב, כאילו היא שתלויה בנו, ולא להפך? כאילו ישראל יכולה לפעול ככל העולה על רוחה, ללא מגבלות?
אם הן מעזות להסתייג מהיבטים של התנהלותה, ישראל גוערת במדינות שבמשך שנים עומדות בשורה הראשונה של ידידותיה. בהן בריטניה, צרפת וקנדה, שהודיעו לאחרונה על הגבלות על מכירת נשק. אנחנו מאשימים כל מי שלא מתיישר עם עמדותינו באנטישמיות ומעליבים את סוכנויות דרוג האשראי, שהרי גם שר האוצר הוא גבר שבגברים. במקביל לשפע ביטויי "הגאווה הלאומית" הללו, מתחזק החשש מפגיעה באספקת נשק ובצרכים חיוניים אחרים, נעצרים שיתופי פעולה, יש דאגה אמיתית לעתיד הכלכלה, ועוד. כל אחד מאלו לחוד, ובוודאי ביחד, מהווים סכנה קיומית.
לאחרונה שר החוץ, גם הוא גבר רציני, הודיע שלא תותר כניסתו לישראל של מזכ"ל האו"ם, שכן הוא לא גינה את מתקפת הטילים האיראנית. זו אינה דוגמה בודדת להתנהלות מקוממת של המזכ"ל, והארגון כולו הוא מוקד של עוינות וצביעות כלפי ישראל. אך כאשר הדיפלומט הבכיר ביותר בישראל פועל כך מול הפקיד הבכיר ביותר של ארגון מדינות העולם, הוא מכריז מלחמה לא רק עליו אלא גם על שולחיו. ולנו נותר לנסות להבין מה ייחשב כ"ניצחון מוחלט" גם במלחמה החדשה הזו.
אפרופו או"ם, בימים אלו עושה דרכה בכנסת חקיקה שתגביל את פעילות אחת מסוכנויותיו, אונר"א, עד כדי סגירתה. הסוכנות ראויה לכל צעד נגדה, בין היתר בשל חלקה בעידוד טרור והשתתפות עובדיה בשבעה באוקטובר. אבל אונר"א מספקת חינוך, בריאות וכו' למיליונים. מי יחליף אותה? ישראל ותקציביה המדוללים? באמצעות מילואימניקים, בסבב גיוס שלישי או רביעי? בידיעה שישמשו ברווזים במטווח? נלמד את אונר"א לקח, נראה להם מי בעל הבית, ואלו יהיו התוצאות. האם המהלך מועיל? הגיוני?
נוכח כל הנ"ל, ראוי לבדוק האם וכיצד ישראל יכולה לפעול אחרת. להמחשה, אפשר לנהוג ביתר זהירות באזורים בהם יש אזרחים. או, על הפרק הברית האזורית המתונה שארה"ב וסעודיה פועלות להקים מול איראן, ויהיה בה מקום לישראל בתמורה להסכמה כללית על אופק מדיני לפלשתינאים. ואפשר גם להקשיב, ולשתוק.
אין באמור כאן להציע שישראל תתעלם מכל ביקורת, אלא שתבחר בתבונה את מאבקיה המדיניים - "הכנסנו להם!" איננה מדיניות. הישגים צבאיים, מרשימים ככל שיהיו, לא ימנעו את הנזק שאנחנו ממיטים על עצמנו באמצעות התרסה חסרת אבחנה כלפי כל העולם. במקום נזיפות וגערות שמשרתות בעיקר כותרות חולפות ותשואות מבית, ראוי לאמץ גישה שמתחשבת בכוח היחסי של ישראל, ושמבינה שבידוד בינלאומי מסכן את עתידנו לא פחות מטבעת האש.
הכותבת היא שגרירה בדימוס