ספרי לימוד שיסקרו את הישגי ארגוני הטרור בעידן המודרני ימקמו בעשירייה הפותחת שני פרקים על התבוסות שהנחיל יחיא סינוואר לבנימין נתניהו. ראוי לזכור זאת דווקא עתה, כשנחוצה מעט צניעות. גם אם הסוף ראוי והנוול מת, אין זה מוחק את הצורך בדין וחשבון: כיצד זה שנים כה רבות התאפשר לאותו סינוואר להחזיק אותנו, קרי - את ראש ממשלתנו בגרונו, ולעשות בו כטוב בעיניו.
לא היה כיחיא סינוואר אשר הטיל על בנימין נתניהו שתיים מן התבוסות הגדולות ביותר שמדינת לאום מערבית ספגה מארגון טרור. הראשונה היא עסקת שליט: נתניהו, מי שמיתג עצמו באותה עת כ- 'מר לוחמה בטרור' נענה בה לתנאים סחטניים שממשלה שקדמה לו, שמאלית ויונית ממנו, לא חלמה להיענות למופחתים מהם. עסקה בה שוחררה "מנהיגות 7 באוקטובר". עסקה בה הופקרו חיי אזרחי ישראל; השנייה - תבוסת התבוסות, היא כמובן זוועת השבת השחורה.
אז ספגה ממשלת נתניהו את הטבח האיום ביותר בחיי העם היהודי בעידן הלאומי. גם זאת בניגוד לדימוי נתניהו באותו זמן, מי ששב לשלטון כ-"מר ביטחון" לאחר שהפריח סיסמאות על "החמאס המורתע". מדובר בחרפה לאומית שהיו מנהיגים בעולם שהיו מבצעים חראקירי אחריה. לבטח מתפטרים.
מה שלא ייכנס לספר אך ראוי יהיה להפציר בעורכיו לשקול ולהכליל היא התבוסה השלישית. נקרא לה "העידן שבין הקטסטרופות". הכוונה להרתעה המתמשכת שיצר סינוואר ל-"ישראל של נתניהו": לא חשוב כמה טילים, עפיפונים, הפגנות פורצות גדר או מנהרות חודרות יישוב נוצרו על ידי חמאס - נתניהו (בעיקר באמצעות הרמטכ"ל מגשים דברו, אביב כוכבי) הקפיד לתפוס את אותו ארגון, נמר של נייר כפי שאנו יודעים כיום, כמפלצת שאל לישראל לאתגר אותה ולהתעסק עימה.
כל מבצע בעזה היה מוגבל, לכל היותר "כיסוח דשא". לא חלילה חדירה יבשתית להשמדת את ההנהגה הצבאית של הארגון המתועב במטרו או לחיסול יכולותיו המבצעיות בעומק הרצועה. ההתמכרות הטכנולוגית ל-"כיפת ברזל" נתנה אור ירוק לכך שאין שום סיבה לחדור לרצועה (שכן ישראלים לא מתים) וכך שימרה בפועל את חיי סינוואר ועמיתיו.
ולא רק זאת - נתניהו האכיל את המפלצת, מימן אותה, נענה לדרישותיה ולא חלם להעביר לתושבי הדרום את המסר: 'חייכם יקרים וישראל לא תקבל מצב שמאות מטרים מכם שוכנים מי שמתכננים להשמידכם'. נהפוך הוא. המסר של נתניהו, בפועל, היה: נתמגן, נסתגל, נכיל. נדבר גברית ותנ"כית, אך נתנהג נשית ונוצרית. מבצעיו הצבאיים היו מבצעי תודעה כנגד הציבור הישראלי: אשליה של פעילות, אשליה של הרתעה.
קרוב לעשרים שנה הרתיע סינוואר את נתניהו, מה שאילץ מדינת לאום מערבית, מודרנית, מתקדמת לרדת על ברכיה. אזרחי הדרום חיו הפגזות, מיגוניות וחדרי ביטחון. דור שני של הרטבות לילה ופינויים, קואליציות טראומה וסדנאות חוסן. ממשל שאמון על הספקת 'תחושת ביטחון' במקום 'ביטחון'. ראש ממשלה שנמנע מלהבהיר לחמאס שאין בכוונת ישראל בהנהגתו לבוא ולהילחם בהם למרות שידע מה האמצעים שבידיהם ומה כוונתם. אבוי למנהיג שזימן מסיבת עיתונאים וחגג את הצלחתה האקראית של פלוגת חיילים שהרגה את סינוואר, מנהיג שהילך עלין איימים שנים. אבוי לתעוזתו להשתמש במותג 'תקומה'.
הכותב הוא חוקר במרכז בס"א ובתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ, אוניברסיטת בר אילן