צ'רצ'יל עלאק: בזמן שנתניהו טוען שהציל את ישראל - זה מה שממשלת החורבן עושה בשקט

פתאום זה הגיע. הסנונית הראשונה הייתה, כנראה, יעקב ברדוגו שאמר, ב־10 באוקטובר, ש"נתניהו היום, כמו צ'רצ'יל בזמנו". זו הייתה יריית הפתיחה למרוץ צ'רצ'יליאני גרוטסקי שגעש יום או יומיים ברשתות ובתעלות הניקוז הביביסטיות. איך לא ראינו את זה קודם? הרי השניים הופרדו בלידתם. כשתי טיפות שמפניה שרק הגורל הפריד אותן זו מזו.

איך לא זיהינו את הדמיון המובהק הזה בין סר ווינסטון ליאונרד ספנסר צ'רצ'יל, שעמד לבדו נגד מכונת ההשמדה הנאצית והציל את העולם החופשי, לבין בנימין (בן) נתניהו (ניתאי) שעמד לבדו מול מכונת ההשמדה של השמאל, הקפלניסטים, האנרכיסטים, הטייסים, הפרקליטות, גלי בהרב מיארה, השופט יצחק עמית וגדעון סער, והציל את עצמו ואת גבירתו (הבן נמלט לגלות עוד קודם) מגורל רע ממוות (למשל, למצוא פרנסה ראויה ולהניח לנו). רגע, סער שוב עבר צד, לא?

אלוף (במיל') גדי שמני, לשעבר מפקד פיקוד המרכז, פרסם השבוע בוואלה מאמר שבו הגחיך את ההשוואה בין נתניהו לצ'רצ'יל. שמני מנה את ההבדלים התהומיים בין השניים והמשיל את נתניהו למנהיג היסטורי אחר, לואי ה־16 מלך צרפת, זה שמרי אנטואנט הייתה "רעייתו". שניהם גורשו בידי המהפכה הצרפתית, לא לפני שהמלכה הציעה להמוני העם מזי הרעב "אם אין לחם, תאכלו עוגות".

שמני נגע בכמה נקודות המדגישות את השוני העמוק בין ראש הממשלה הבריטי לחקיינו הישראלי: היחסים עם בעלת הברית הקרובה (ארה"ב), היחס לצבא ומפקדיו במהלך מלחמה, הניתוק מהעם. עוד נחזור לזה. אני אפתח את ההשוואה בטור הזה דווקא בנושא אחר: היכולת לזהות סכנות, לעמוד מולן, להבין את גודל השעה, להציל את עמך, מדינתך והעולם כולו מקריסה וכניעה.

אם תשאלו את נתניהו, ברור שהוא צ'רצ'יל. הנה, צ'רצ'יל זיהה את הסכנה בגרמניה הנאצית והיטלר, בעוד נתניהו זיהה את הסכנה הנשקפת מאיראן. לא? לא. אבל ממש לא.

פעם, כשישב עם ראש המוסד מאיר דגן לפגישת עבודה, שאל אותו נתניהו לדעתו על אחד מנאומיו המכוננים שנשא באו"ם או בפני פורום מכובד אחר כלשהו. צ'רצ'יל נהג לשאת נאומים כאלה, אמר נתניהו לדגן. ראש המוסד הסכים שמדובר בנאום לתלפיות, אבל כדרכו, לא היסס להוסיף: "אדוני ראש הממשלה, צ'רצ'יל ידע לנאום, אבל צ'רצ'יל גם עשה דברים".

ואכן, נתניהו נאם נגד איראן. שנים ארוכות. נאומים מכוננים. כולל מצגות. פוסטרים. בריסטולים. שקפים ועזרים טקטיים. הוא נאם ונאם והזהיר והוקיע והוכיח והדגיש ואיים, אבל לא קיים. כשזה הגיע למעשים, הוא פשוט העדיף לא לעשות. מה שכן עשה, הוביל לאסון: הוא הצליח לשכנע את הנשיא דונלד טראמפ לצאת מהסכם הגרעין, מה שאפשר לאיראן להגיע לנקודה הכי קרובה לגרעין שאליה הגיעה אי פעם. איראן היא היום מדינת סף גרעינית, וזה קרה במשמרת של נתניהו. אבל לא זו הסיבה שאי אפשר להשוות בין נתניהו לצ'רצ'יל. הסיבה האמיתית היא חמאס.

כי בעודו נואם נגד איראן, הניח נתניהו לאותה איראן ממש להטיל מצור על ישראל. הוא לא הבין שחמאס זה איראן. הוא לא הבין שחיזבאללה זה איראן. הוא היה זחוח ונפוח, שחצן ונהנתן, לא רק שלא נקף אצבע כדי לקיים את הבטחת הבחירות שלו ולסלק את איום חמאס מהגדר הדרומית, הוא ירד למדרון אחורי גם בחזית הצפונית והניח לנסראללה להכתיב כללי משחק, לאיים, להתחמש ולבנות לנו על הגדר מפלצת אימתנית שמקיזה ברגעים אלה ממש את דם לוחמינו.

נתניהו האמין שבנאומים הוא יכול לשנות את ההיסטוריה. במעשים, הוא האמין פחות. כשצ'רצ'יל אמר על מדיניותו הפייסנית של נוויל צ'מברליין, ראש הממשלה הבריטי המכהן, "בברירה בין חרפה למלחמה בריטניה בחרה בחרפה, ותקבל מלחמה", נתניהו בחר בחרפה פעם אחר פעם אחר פעם.

בכל "סבב" נגד חמאס, הוא בחר בחרפה. בכל "הכלה" מול חיזבאללה, כנ"ל. לשיא הגיעו הדברים כשיום אחד קמנו ומצאנו שלושה אוהלים של חיזבאללה בתוך שטח ישראל, בגבול הצפון. מה נתניהו עשה? כלום. הוא הכיל את האירוע. כלומר, בחר בחרפה.

מתי נתניהו היה לוחמני וחותר למגע? כשהיה ראש האופוזיציה. אחרי עופרת יצוקה (אהוד אולמרט) הוא הודיע שאצלו צה"ל יקבל את ההוראה לנצח. אני לא אעצור את צה"ל, אמר, אחרי שאני איבחר אני אתן לצה"ל הוראה לכבוש את הרצועה ולהפיל את שלטון חמאס.

אחרי שחזר להיות ראש הממשלה, התעלם נתניהו מההבטחה הזו ובחר במדיניות הפוכה. אתם כבר יודעים את זה בעל פה: שחרר את יחיא סנוואר, שחרר 1,027 רוצחים, נמנע מעימות עם חמאס, הבליג על בניית המפלצת הצבאית של חמאס, שכנע את הקטארים לתדלק אותה ב־30 מיליון דולר במזומן כל חודש וכו'.

צ'רצ'יל הבטיח, וקיים. אחרי שנכנס לתפקיד ראש הממשלה, הוא לא מצמץ. היו כאלה שהציעו לו לנהל מו"מ עם היטלר, לקבל את תנאיו ולהציל את בריטניה. הוא נחר בבוז. בנאום המפורסם ההוא אמר: "לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע".

לאחר שהצבא הבריטי ניצל בעור שיניו בדנקרק והנאצים נראו כמי שתכף ישטפו את האי הבריטי ויטאטאו את צ'רצ'יל ונאומיו לים, הוא נשא את אחד מנאומיו המכוננים ביותר: "אנחנו לא נהסס ולא ניכשל, אנחנו נמשיך עד הסוף, אנחנו נילחם בצרפת, אנחנו נילחם בימים ובאוקיינוסים, אנחנו נילחם באוויר, נילחם בחופים, נילחם באדמות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם על הגבעות, אנחנו לעולם לא ניכנע. ואפילו אם, מה שאינני מאמין בו אף לרגע, אם האי הזה, או חלק ממנו, יסבול מחסור ויגווע ברעב, גם אז האימפריה שלנו מעבר לים, שמורה וחמושה על ידי הצי הבריטי, תמשיך במאבק, עד אשר בשעה טובה וברצות האל, העולם החדש, בכל כוחו ועוצמתו, יצעד קדימה לישועתו ולשחרורו של העולם הישן".

נתניהו, אחר שנבחר לראשות הממשלה, עשה הפוך: הבטיח הרים וגבעות, דיבר גבוהה־גבוהה על הישגיו, על עוצמתו, על המכות הקשות שהנחית על חמאס בכל סבב שבו בחרה ישראל מחדש בחרפה, איים על איראן, איים על חיזבאללה והפגין יהירות, נרקיסיזם, שחצנות חסרת ביסוס ורהב אינסופי

שבועות ספורים לפני אסון 7 באוקטובר, שיהיה רשום לנצח על שמו, הוא יצא לעוד חופשה מפנקת מתוך סדרה אינסופית, ישב מול מצלמתו של אחד מנערי הדיגיטל המזויפים שלו, הרכיב משקפיים ורודים מגוחכים, ושיגר לאומה את הסטנד־אפ הזה:

"ראש הממשלה", אומר נער הדיגיטל, "הגברת נתניהו, אנחנו בלייב!".
נתניהו: "לא באמת, אבל אני רוצה להבטיח לכם, אני לא רואה את החיים דרך משקפיים ורודים, אבל המצב! הרבה! יותר! טוב! זה כיף להיות כמה ימים בכנרת, וברמת הגולן, בכיף...".
לדבריו נכנסת הגברת: "להסתכל על עתיקות טבריה, בספר, תיהנו, תצאו גם!".
האדון: "תבלו! תבלו!".
הגברת: "לראות את הכנרת היפה שלנו, את הרי הגולן המדהימים שלנו, המדינה שייכת לכולנו!".
האדון: "תעשו חיים!".

באותו קיץ הם היו בחופשה במושב רמות, בשתי חופשות בנווה אטי"ב, וחגגו גם בחו"ל. בכל השנה שקדמה ל־7 באוקטובר הוא סירב לשמוע לאזהרות. את ראש אמ"ן פגש פעם אחת. את הרמטכ"ל פעמים ספורות. שלוש אזהרות כתובות של אמ"ן על הסכנה המיידית למלחמה אזורית נדחו על ידיו בבוז. "יש הגזמה", אמר לינון מגל בערוץ 14, ימים ספורים לפני הטבח.

גרונו של גדי איזנקוט ניחר מאזהרות מפורשות שהשמיע, ובהן קבע שהימים מסוכנים יותר מאשר לפני מלחמת יום כיפור, אבל נתניהו היה עסוק בבילויים. ראש האופוזיציה יאיר לפיד, ששמע סקירות ביטחוניות, פנה לאזרחים ביום כיפור עם אזהרה אסטרטגית חמורה משלו, כולל ממה שצפוי לנו מרצועת עזה. אביגדור ליברמן, שהתפטר מממשלת נתניהו בגלל המדיניות הפייסנית מול חמאס, יצא לסיור בעוטף ערב הטבח עם אזהרות שאין מפורשות מהן. אבל נתניהו ורעייתו לא הפסיקו לחגוג כל הדרך לבית הקברות (שלנו).

שבועות ספורים אחרי סרטון המשקפיים הוורודים הגיע טבח 7 באוקטובר. ההמלצה "תעשו חיים" הפכה לתספרו מתים וחטופים. נהרות של דם ומוות שטפו את הצהרות הרהב על המעצמה הישראלית ועליונותה הניצחת על אויביה. מדיניותו של נתניהו הובילה את ישראל ליום השחור ביותר בתולדותיה. "למה לא העירו אותו בבוקר", מקוננים הביביסטים. כאילו זה היה משנה משהו. חמאס כבש יישובים, השתלט על בסיסים, רצח וחטף ואנס ושרף והעלה בעשן את הרהב הביביסטי. צ'רצ'יל, עאלק.

אם תחזרו לנאומו של צ'רצ'יל שמובא למעלה, תמצאו את יחסו לארה"ב. הנאום הזה נישא כשאמריקה הייתה נחושה בדעתה לא להצטרף למלחמה. לא להושיט יד לעזרת בריטניה ושרידי העולם החופשי שנאנקו נגד הנאציזם והפשיזם. האמריקאים סייעו לבריטים בציוד ובמטוסים, וגם זה בגרירת רגליים, אבל סירבו במפגיע להכריז מלחמה על גרמניה ויפן.

למרות כל זה, צ'רצ'יל לא התבלבל. הוא הבין שצריך סבלנות. הוא ידע את מקומו. בריטניה הייתה אימפריה מרוששת, מותשת, נחותה בהרבה מהמכונה הגרמנית־איטלקית ששטפה את אירופה. הוא חלק כבוד לעמיתו הנשיא פרנקלין רוזוולט, נזהר בכבודו, ניהל מערכת יחסים פורייה של שותפות עם האמריקאים, גם כשהם בעצם מילאו את מקומו של צ'מברליין. בסופו של דבר, הוא בא על שכרו ("בזכות" ההתקפה היפנית על פרל הארבור). צ'רצ'יל הבין שבלי המעצמה החזקה בעולם, לטווח הבינוני והארוך, בריטניה אבודה. ולכן הוא התעלם מכל האינטרסים האחרים ודבק בברית האסטרטגית הזו.

נתניהו? הפוך. אבל לגמרי הפוך. הוא חובט בברית האסטרטגית שלנו עם ארה"ב ככל יכולתו. הוא מוכר את העתיד של כולנו למען אינטרסים צרים, סקטוריאליים, של מיעוט קיצוני ולאומני. זה החל בנסיעה האסונית לנאום בפני שני בתי הקונגרס ב־2015. הוא הוזהר והתעלם. שם נטמנו זרעי הקרע בין ישראל למפלגה הדמוקרטית. כל זה נאמר לו מראש, אבל הוא רצה לנצח בבחירות 2015. רק זה עניין אותו. עוד קודם, בשנת 2012, הוא הימר על מיט רומני בבחירות לנשיאות. זו הייתה הפעם הראשונה שישראל מתערבת בצורה בוטה בבחירות בארה"ב.

הוא המאיס את עצמו על כל נשיא אמריקאי. כל אחד בתורו. ברק אובמה קרא לו "צ'יקן שיט". ג'ו ביידן קורא לו "פאקינג שקרן". קלינטון העדיף לא לקרוא לו, ואילו הילרי קלינטון ריסקה פעם שפופרת טלפון אחרי שיחת טלפון ארוכה איתו. לו כל זה היה מניב לטובתנו הישגים כלשהם, עוד אפשר היה לנסות להבין. אבל זה הניב רק חורבן. כי בסוף, הוא מתקפל. אחרי ההצהרות והרברבנות, הוא מקבל את הדין ביבבה. השבוע, כשהוא נזעק לחדש את האספקה לצפון הרצועה לנוכח הביקורת העולמית, קיבלנו דוגמה טרייה.

מה שהוא מעולל למה שנותר מהיחסים עם אמריקה בשנתיים האחרונות, מגמד את כל נזקיו האחרים. מינויים של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', התקיעה הסיטונאית של אצבע בעין האמריקאית פעמיים בשבוע. הפעלתה של מכונת הרעל הארסית נגד ביידן, קמלה האריס וכל מה שביניהם. וכל זה כשהסיוע שהעניק הממשל האמריקאי לישראל בשנה החולפת הוא הסיוע הנרחב והמשמעותי ביותר שהעניק אי פעם ממשל אמריקאי לבעלת ברית כלשהי. עשרות מיליארדים בכסף, בתחמושת, באספקה ורכבת אווירית, נושאות מטוסים וחילות משלוח ומצב שמשוגרים לכאן חדשות לבקרים כדי להרתיע את אויבינו, מערכות יירוט שמובהלות לחזק את יכולתנו להתגונן ומטרייה מדינית עוצמתית.

נכון, הממשל בארה"ב דמוקרטי. הם סולדים ממלחמות. זו זכותם. הם לא באמת חייבים לרקוד על פי החליל של סמוטריץ' ולא לגמרי זורמים עם הסגנון של בן גביר. אבל אין לנו אמריקה אחרת. מה שמנהיג אחראי, פטריוט, שפוי היה חייב לעשות, זה להגן בגופו על הברית הזו. ליצור יחסי אמון עם הנשיא, בלי קשר לזהותו. בעיקר כשמדובר באוהד ישראל אמיתי כג'ו ביידן. מה שבנימין נתניהו עושה זה הפוך. הוא מחבל ביחסים כאילו מדובר בשס"מ (שטח סבוך מבוצר) של חיזבאללה על הגדר. הוא מוציא את ביידן מדעתו. הוא הימר שוב על הצד הרפובליקני, כפי שעשה (וטעה) ב־2012. הוא מתיר למכונת הרעל שלו לטנף ולהכפיש את הממשל על בסיס יומי. הוא מפר את האמון פעמיים בשבוע. הוא מניח למפלגתו לקיים בחג הזה כנס לחידוש ההתיישבות בחבל עזה, בעודו מצהיר חזור והצהר שאין שום כוונה לבנות שם את היישובים. וכו' וכו'.

לראשונה אי פעם, כך פורסם, הממשל האמריקאי שוקל הטלת אמברגו על ישראל. אמברגו שכבר הוטל עליה על ידי כמה בעלות ברית ותיקות כצרפת ובריטניה. זה לא רק שאין לנו איפה לקנות מטוסים, מסוקים, פצצות ונשק אחרים. זו גם הידיעה שדמנו הותר. אחד מסודות העוצמה הישראליים היה ההבנה ברחבי העולם בכלל, ובמזרח התיכון בפרט, שאי אפשר להכניס דף נייר בין ישראל לארה"ב. שהברית הזו חזקה מכל דבר אחר עלי אדמות. שכדי להגיע לוושינגטון, צריך לעבור בירושלים. ובכן, לא עוד. בזכות נתניהו.

אפשר להמשיך את ההשוואה הגרוטסקית הזו בין מי שהציל את העולם החופשי למי שהחריב את ישראל בעוד הרבה נושאים, אבל קצרה היריעה. נסתפק בכך שצ'רצ'יל לא העלה בדעתו לטנף את מפקדי הצבא הבריטי במהלך המלחמה, אף שהיו שם לא מעט כישלונות. צ'רצ'יל לא העז להגיד ש"בריטניה יכולה להסתדר בלי שתיים־שלוש טייסות, אבל לא יכולה להסתדר בלי ממשלה". הוא שיבח את הטייסים הבריטים לאחר "הקרב על בריטניה", שבו הצליח חיל האוויר המלכותי לסכל את תוכניתו של היטלר להרוס את לונדון ואת שאר הערים הגדולות באי הבריטי ולהוריד בדרך זו את בריטניה על ברכיה.הוא לא היה מעלה על דעתו להתיר למישהו מאנשיו או מחסידיו להטיל רפש או אשמה כלשהי בחיל האוויר או בצי הבריטי או בחיל כלשהו של הוד מלכותו, כפי שעושים חסידי נתניהו לרמטכ"ל, לראש השב"כ, למפקד חיל האוויר ושאר מפקדי הצבא על בסיס יומי. כשיש הצלחות (חיסול חסן נסראללה, מוחמד דף וכו'), אז הקרדיט לנתניהו. כשיש כישלונות, כמו למשל נקודת התורפה ביירוט כטב"מים, אז ממהרים להטיל רפש בחיל האוויר, ב"אמיר אשל", במשרד הביטחון ובכל מי שבסביבה. העיקר שנתניהו לא קשור לזה.

אגב, לאחר הניצחון המדהים, כנגד כל הסיכויים, במלחמת העולם השנייה, הבסת הנאצים והצלת העולם החופשי, הפסיד צ'רצ'יל בבחירות בשנת 1945 למפלגת הלייבור בראשותו של קלמנט אטלי. הציבור הבריטי האמין, כנראה, שלא כל מי שטוב למלחמות, מתאים גם ליום שאחרי המלחמה. צ'רצ'יל לא התמרמר, לא חשב שהעם הבריטי כפוי טובה, לא שיסה באטלי את תומכיו ולא קרא לו "נוכל". הוא פשוט פינה את מקומו ושירת את העם הבריטי כיו"ר האופוזיציה (בשנת 1951 נבחר מחדש לתפקיד ראש הממשלה לקדנציה אחרונה ומיותרת).

מה השורה התחתונה? פשוט: ווינסטון צ'רצ'יל ובנימין נתניהו הם דבר והיפוכו. למזלו של נתניהו, צ'רצ'יל כבר מת. לו היה חי, היה עושה קציצות ממי שמנסה להשוות אותו לנתניהו. ואם נתאמץ, נמצא נקודת דמיון אחת: שניהם אהבו מאוד לעשן סיגרים. לגבי צ'רצ'יל, אני חושב שלפחות על חלק מהסיגרים שלו הוא גם שילם.

בעוד אנו מתאוששים מהמתקפה הצ'רצ'יליאנית של נתניהו וחסידיו, התברר שהיא רק הפרומו לפרכוס נוסף של מגלומניה: "הצלתי את המדינה", הצהיר "ווינסטון" עצמו בריאיון שהעניק ערב חג סוכות ל"משפחה", והוסיף: "אמרו לי 'תסמוך על האמריקאים', 'תסמוך על האירופים', 'תמיד אפשר לחזור לעזה'. האם במדיניות רופסת של כניעה, או של ויתור על נכסים אסטרטגיים שחיילינו הגיבורים השיגו בעזה בדם וביזע, היינו יכולים להביא את ההישגים האלה? את המחיקה הכמעט מוחלטת של היכולות הצבאיות של חמאס? אילו הייתי עושה ויתורים, התקשורת הייתה מריעה לי אבל הייתי מועל בתפקיד שההיסטוריה של עם ישראל הועידה לי".

הדבר היחיד שחמור יותר מהדברים עצמם, הוא העובדה שהוא באמת מאמין בהם. ולא רק הוא. האיש שהרדים אומה שלמה מול אויביה, האיש הנרפה והרופס שנמנע מכל בדל של מאמץ להתעמת עם הסכנות המצטברות סביבנו, האיש שהתעלם מכל האזהרות ומכל הכתובות על כל הקירות, מודיע עכשיו שהוא בעצם הציל את המדינה.

תגיד, ביבי, איפה היית מאז 2009? ההיסטוריה של עם ישראל הועידה לך תפקיד, שעליו הצהרת בעצמך טרם כניסתך ללשכת ראש הממשלה: להפיל את שלטון חמאס. במקום זה, קוממת וביססת וייצבת את שלטון חמאס, הזרקת לו אדרנלין בדמות "עסקת שליט" האסונית, שכנעת שליטים ערבים להזרים לו עשרות מיליוני דולרים בחודש, ועכשיו אתה מתרברב בהישגיהם של "חיילי צה"ל הגיבורים"?

מישהו שלח לי השבוע ריאיון שקיימתי בדיוק לפני שש שנים, ב־15 באוקטובר 2018, עם אביגדור ליברמן ב"כנס המנהיגים" של "מעריב". דבריו הפכו כותרת ראשית בעיתון: "להנחית את המכה הכי קשה על עזה, גם במחיר עימות כולל", אמר ליברמן, שכיהן אז כשר הביטחון, "בניגוד לכל האנשים שהאמינו שניתן להגיע להסדרה עם חמאס בעזה, אני אמרתי מלכתחילה שאין שום סיכוי איתם".

עיון קצר בגוגל מעלה כי יומיים קודם לכן התקיימה ישיבה של הקבינט, שבה התעמת ליברמן עם כמה משרי הליכוד סביב דרישתו לפעול בעזה מול חמאס בכל הכוח. על פי הדיווח המפורט של ירון אברהם, השרים (בעיקר יואב גלנט וישראל כ"ץ) תקפו את ליברמן בחריפות: אין לך תוכנית, אתה סתם מנסה "לצאת ימני", אם אתה רוצה לכבוש את עזה, תגיד את זה בקול רם.

ליברמן, שהפך לשק החבטות באותה ישיבה, התעקש: "מיצינו את כל האופציות מול חמאס, אין מנוס ממכה חזקה גם במחיר של עימות כולל. חמאס משחק בנו. כל הזמן מסבירים לנו שחמאס 'לא מתכוון', גם בשנות ה־30 אמרו שהיטלר לא התכוון, בשנות ה־70 אמרו את זה על חומייני ותראו איך זה נגמר. כשחמאס אומר, הוא מתכוון".

השרים, כנראה בעקבות תדרוך של נתניהו, "נכנסו" בליברמן, טענו שהוא עושה פוליטיקה, שהוא מנסה להתגונן נגד נפתלי בנט, שתקף באותם ימים את הממשלה בכלל ואת ליברמן בפרט מבחוץ, סביב סוגיית עזה. שיא הפלצות מגיע בסוף הכתבה, שם מספרים השרים שליברמן החליט על דעת עצמו לעצור את אספקת כל הדלקים לרצועת עזה, ללא התייעצות עם שרי הקבינט או עם ראש הממשלה. "הוא מנסה לדרדר לעימות", אמרו, "הוא הכניס את הרצועה לשעון חול".

חודש ימים בדיוק אחרי הישיבה הזו, התפטר ליברמן מתפקיד שר הביטחון. למען הדיוק: ליברמן הוא פוליטיקאי. ותיק ומנוסה. הוא עולל במהלך הקריירה שלו לא מעט תעלולים פוליטיים ועשה לא מעט תרגילים. במקרה של עזה, הוא התכוון ברצינות. עובדה: הוא הניח את המפתחות של התפקיד הנחשק ביותר בישראל (אחרי ראש הממשלה) והלך הביתה, כי הממשלה לא הסכימה לבצע את מדיניותו וכי לא נתנו לו לנסות לקיים את הבטחותיו (חיסול אסמאעיל הנייה וכו').

בניגוד למה שהוטח בו, לא ליברמן הכניס את הרצועה לשעון חול. נתניהו עשה את זה. זה היה שעון של חול וכסף, שהלך ובנה את המפלצת של סנוואר על גדר העוטף. חסידיו השוטים של נתניהו המשיכו לצעוד כעיוורים אחרי החלילן מקיסריה. פה ושם היו מתנגדים. אפילו ציפי לבני אמרה, יותר מפעם אחת, שעם חמאס לא צריך לדבר, עם חמאס צריך להילחם. יאיר לפיד כבר אמרנו. איזנקוט גם. נפתלי בנט היה אולי העקבי ביותר.

נתניהו עצמו, בספרו האוטוביוגרפי, מספר על כך שליברמן ובנט דורשים בקבינט ללא הרף להיכנס לעזה ולהפיל את שלטון חמאס אבל הוא, נתניהו, מונע זאת מהם כי הוא, נתניהו, יודע שהמחיר יהיה כבד ושאין לישראל כוונות לשלוט בעזה או לכבוש את עזה וכו' וכו'. נדמה לי שלא הייתי מצליח לנסח טקסט מוצלח יותר ממנו בנושא הזה (אם כי אני תומך בהפלת שלטון חמאס מהרגע הראשון, יעלה כמה שיעלה).

ובכן, זה התפוצץ עלינו ב־7 באוקטובר. נתניהו לא הציל את ישראל. מי שהצילו אותנו היו הלוחמים המעטים שנותרו בעוטף, חברי כיתות הכוננות הגיבורים שלחמו עד הכדור וטיפת הדם האחרונים, השוטרים שחסמו בגופם את נחילי הנוח'בה, הקיבוצניקים המדהימים (ואיזה סבתות גאות יש שם), גיבורי אופקים ושדרות, וכל האזרחים שעזבו הכל ונהרו דרומה בשבת בבוקר מיד כשהבינו מה קורה.

את ישראל הצילו המילואימניקים המופלאים. את ישראל הצילו לוחמי הציונות הדתית הבלתי נלאים והאמיצים. את ישראל הציל עם ישראל. הצילה אותה החברה האזרחית. ארגונים כמו אחים לנשק וארגוני מחאה רבים נוספים שהיו היחידים שתפקדו בשבועות הראשונים. רוח ההתנדבות המדהימה שנושבת כאן. הערבות ההדדית. מסירות הנפש. כושר האלתור והעליונות הטכנולוגית, המוסרית, התרבותית שלנו. אלה הצילו את ישראל, אחרי שבנימין נתניהו וחבר סייעניו הובילו אותה לחורבן.

אבל זה לא נגמר. כי מלאכת החורבן נמשכת. בעודנו ממשיכים להילחם, נתניהו וסייעניו לא נרגעים. עכשיו הם גילו את הניסים והנפלאות שהתרחשו כאן. כך, על פי אריה דרעי, אחד ממלאכי החבלה הראשיים של דורנו. כך יצחק גולדקנופף, שהוא כמו דרעי, רק חדש בשכונה, אשכנזי ומנותק. כך אורית סטרוק וינון מגל וכל אלה שבעצם מזהים כאן גאולה. ואני לא בטוח שהם טועים. כי כמו שזהו חורבנה של ישראל המקורית, כפי שהוקמה ונחזתה על ידי האבות המייסדים, כך זו תהיה גאולתם.

אל תדאגו להם. הם בשלטון, מקורבים לשלטון או מלחכי פנכתו ושופרותיו של השלטון. הם יהיו תמיד קרובים לפנכה, וגם כשלא יהיה בה השפע שיש בה עכשיו, הם לא ירעבו. מי שישלמו את מחיר המשיחיות, הקנאות, הבורות, הרדידות וההרס השיטתי של כל מנועי הצמיחה והשגשוג של הארץ הזו, יהיו האנשים הפשוטים. לא צריך דמיון רב כדי לראות את זה. התהליך כבר החל.

בעודנו נלחמים, הם מעבירים עכשיו את חוק ההשתמטות שיאפשר למאות אלפי חרדים צעירים להמשיך להיהרג באוהלה של תורה, על גופותינו. צריך רק לקרוא מה אמר אותו גולדקנופף בריאיון ל"מקור ראשון" ערב החג האחרון ולהבין שהאטימות לא רק שאינה מתפוגגת מול מה שקרה כאן, אלא להפך. היא מתגברת. לא רק שאין התפכחות, ההפך הוא הנכון: יש הצפה של זחיחות, שיכרון כוח, רמיסת כל סיכוי לתקן את המדינה הזו ולחלצה מהמצר.

אחרי שהצהיר שאם לא יהיה "חוק גיוס" כדבריו (מדובר בחוק השתמטות, כמובן), לא תהיה ממשלה, הוסיף גולדקנופף: "אנחנו נביא חוק שהוא לא שונה ממה שהציעו פה בעבר, והחוק שלנו לא מגן על מי שלא לומד תורה. אני לא מייצג את מי שלא לומד תורה, הוא מיוצג בידי סמוטריץ'. אני מייצג רק לומדי תורה".

הגיע הזמן להגיד, שוב, את האמת: אתה לא מייצג "לומדי תורה", מר גולדקנופף. אתה מייצג את האדמו"ר מגור, שמייצג שכבה מנותקת של אדמו"רים, רובם מולטי־מיליונרים או אילי נדל"ן או גם וגם, שמייצגת מגזר שלם שחי על עמלם, זיעתם ודמם של הרוב הדומם של הישראלים.

שימו לב שמדבריו של גולדקנופף עולה שגם סמוטריץ' לא מייצג לומדי תורה. התורה שבני הציונות הדתית לומדים, על פי החרדים הגזענים והמתנשאים, היא תורה לבטלה. חוץ מזה, הם גם מתגייסים, רחמנא ליצלן. ואפילו נהרגים פה ושם. הם, וגם אנחנו, גזע העבדים. הפראיירים שלא מתים, בעצם כן מתים, ומדי פעם מתחלפים. עד שאין מי שיחליף אותם.

האירוע הזה הוא קו פרשת המים. אם נניח לקואליציה הנפשעת הזו להעביר עכשיו - כשצה"ל משווע ללוחמים, בתי החולים עמוסי פצועים ומחלקות השיקום מתפקעות - חוק השתמטות כדי להציל את עצמה, סימן שלא מגיעה לנו עצמאות, לא מגיעה לנו מדינה, אפשר להתארגן ולקפל. הם לא צריכים אותנו. יש להם סייעתא דשמיא, כידוע. וחוצמזה זו גם תקופה של ניסים ונפלאות, אז אדרבא. יתכבד נא הקב"ה, יפרנס אותם ויגן עליהם בעצמו.

בינתיים אנחנו ממשיכים לקבור לוחמים. ההישגים של צה"ל בעזה ובלבנון מרשימים בכל סדר גודל. המוסד רשם במלחמה הזו כמה פרקים מפוארים בדברי ימי הביון הגלובלי באשר הוא. חיל האוויר הוכיח שוב שהוא היעיל והטוב בעולם (עכשיו צריך למצוא, ומהר, פתרון לכטב"מים). השאלה היא לאן כל זה מוביל אותנו. מה שסנוואר רצה, זה לסבך אותנו בכל הגזרות גם יחד. זה לא הסתייע בשלב הראשון, אבל עכשיו זה כאן. מדובר במלחמת התשה שבה אין לנו יתרונות יחסיים. להפך. יש לנו חסרונות.

לא, אני לא קורא להתקפל. מעולם לא עשיתי זאת. גם לא במלחמת לבנון השנייה. אני קורא לסמן יעדים מדיניים ולחתור אליהם. לא נכבוש את לבנון. את עזה כבר כבשנו. את צמרת חיזבאללה חיסלנו, וגם סנוואר חוסל. את כל ההישגים האלה צריך לתרגם עכשיו לנוסחאות מדיניות, עם ערבויות בינלאומיות, כדי לממש את ההקרבה שהקרבנו.

ועוד דבר קטן: ראש ממשלת ישראל, יהיה מי שיהיה, צריך בסיומו של הפרק הזה לנסוע לאו"ם, או לקונגרס, או לאן שאפשר, ולשאת שם נאום מכונן שיגדיר מחדש את תפיסת הביטחון המעודכנת של ישראל: אף אחד לא יתעצם על הגדר שלנו. כל ראש טרור שיתרומם בדרום לבנון או בעזה (או ביו"ש) ייערף מיד. כל טיל או רקטה, כנ"ל. יעלה כמה שיעלה. ההיסטוריה הוכיחה שכשאתה מנסה לחסוך ולדחות תשלומים, זה יוצא הכי ביוקר.