הוא חוסל כמעט במקרה, אחרי שהתקרב, בלוויית שני מחבלים אחרים לעבר כוחותינו. חיילנו, שזיהו את התנועה החשודה, ירו לעבר השלושה, פגעו והרגו אותם. רק לאחר מכן, כשהתקרבו אל גופות המחבלים, התברר כי אחד מהם אינו "סתם" טרוריסט, כי אם מפקד הארגון, ארכי רוצח ומי שנחשב ליריב הצבאי המר ביותר של הציבור היהודי בארץ ישראל.
התיאור דלעיל אינו מתייחס ליחיא סינוואר, אל לעבד אל קאדר אל חוסייני, היריב המר ביותר של לוחמי הפלמ"ח והיישוב היהודי בארץ ישראל של ימי מלחמת השחרור. הוא חוסל לא באוקטובר 2024, אלא 76 וחצי שנים קודם לסינוואר, במרץ 1948.
למה פתחנו את הניסיון לפענח את המציאות החדשה בין ישראל לעזה, אחרי שתם רשמית עידן סינוואר, דווקא עם תקרית ירי שחלק ממאפייניה דומים מלפני עשרות שנים? אולי כהוכחה ללקח היחיד שעליו אפשר להסכים הסכמה רחבה: במזרח התיכון, אם תחיה מספיק שנים, תזכה לראות איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה - ורק השמות משתנים: הפתעה, מחדל, חיסול של המבוקש מספר 1, רצח פוליטי, ועדות חקירה ועוד.
עכשיו ננסה בכל זאת למפות את ההזדמנויות שנפתחו בפני ישראל, רגע אחרי חיסול סינוואר, האיש שמזוהה יותר מכל עם טבח ה-7 באוקטובר. לשם כך לא צריך לחזור כמעט 80 שנים לאחור, די בכמה שבועות. חיזבאללה עומד המום נוכח מתקפת הביפרים שיוחסה לישראל. ברקע ממשיכים להתפוצץ עוד אמצעי קשר ונסראללה נכנס לאולפן התת קרקעי שלו כדי לנאום את מה שיהפוך בדיעבד לשירת הברבור שלו. לראשונה נראה הארכי-טרוריסט הזה, שידוע בסגנונו השחצני והמלגלג, קצת חסר ביטחון. אולי ידע שזה מתקרב.
כמה ימים מאוחר יותר הוא נקבר תחת הריסות הבונקר המפורסם שלו - ובישראל חגיגה: מחלקים בקלאוות, באולפן בערוץ 12 מזגו אפילו עראק. גם במקומות שלא התעקשו לחקות את מנהגי האויב המגונים, ניכרה שביעות רצון. הן נסראללה היה הרבה יותר מאשר "רק" סמל.
רבים סברו - ואני בתוכם, כי ההיסטוריה הניחה בידי נתניהו הזדמנות נדירה, מטורפת כמעט, לשנות לא רק את העתיד הקרוב של מדינת ישראל (כמו רוב ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם), אלא גם את עתיד האזור כולו, בעקיפין אפילו את עתיד העולם, שרבים מהריקושטים שעפים מהמזרח התיכון מעוררים מהומות גם בחלקים מרוחקים יותר שלו.
לפני שיהפוך לשאהיד
מה קרה בפועל? גברו המאמצים - לא להכות בחיזבאללה אלא להכניס את גדעון סער לממשלה ולנסות לגבש מתווה שיאפשר את העברת חוק ההשתמטות, כבר החל (כמה סימבולי!) מהיום שלאחר שמחת תורה.
מה יקר הוא שכר הלימוד במקום הזה! ישראל ספגה (עד כה ללא מענה) מתקפה מצד איראן. 12 אזרחים נהרגו ברחובות מאז בפעולות טרור וחיילים נפלו לא רק בלבנון אלא גם בבסיס טירונים במרכז, כולם כתוצאה מתגובה על חיסול נסראללה ויכולת שיקום מהיר שהוכיח ארגון הטרור מהצפון.
הנה כי כן בתוך שבועות ספורים ממש, הפך חיזבאללה מארגון מוכה, שרוב עמי האזור ממתינים ישראל תנחית עליו את המהלומה הסופית, לארגון שחש עצמו מספיק חזק, בבוקר אחרי פגיעה דרמטית בפלס"ר גולני (החטיבה שהופכת להיות הסמל של צה"ל במלחמה הזאת), כדי לאיים: "בקרוב נרחיב את מעגל האש". לראות ולא להאמין - וכשנזכרים שרק השבוע תמו חמישה ימים של הפסקה בפעולות חיל האוויר בביירות, אפשר לומר גם: לראות ולא לסלוח.
מלבנון לעזה, שהתעוררה הבוקר ליום הראשון בחיים נטולי סינוואר. גם שם יש למותו של המנהיג השפעה סימבולית שהיא הרבה מעבר לחיסול של כל מבוקש בכיר אחר, אבל אם למדנו משהו מהזירה הלבנונית, הרי זה רק שכוחו של ההלם הזה מוגבל: בהתחלה הוא ירים ראש בזהירות, כמחפש לראות האם צה"ל עוד אורב לו.
אחר כך יזכה להצלחה מבצעית, שפעוטה ככל שתהיה, תבנה את בטחונו. השלב הבא יהיה כבר מעבר מהתאוששות לשיקום היכולות המבצעיות - וכך הלאה: כל פגיעה בחיילי צה"ל, חלילה, תיחשב לנקמת דמו של המנהיג שחוסל. הוא יהפוך ממפקד חי לשאהיד, לדגל שאחריו צריך ללכת.
אין זאת אומרת שזה בהכרח מה שצריך לקרות בעזה, אבל אין ספק שזה בדיוק מה שיקרה אם ישראל תוכיח שוב שהיא אינה מסוגלת לממש את הצלחותיה כדי לשנות את המציאות.
עם מי נלך לקופה?
אם חלוקת הסיוע שהוא הכל חוץ מהומניטרי והעברתו לידי חמאס תימשך כסדרה, כשם שזרמו לעזה מזוודות הדולרים במשך השנים, יהפוך חיסול סינוואר מאירוע שהיה יכול לשנות את המציאות, לאירוע סימבולי - כמו חיסול המהנדס יחיא עייש או חיסול שייך יאסין, ממש כמו שחיסול נסראללה הפך לנגד עינינו ממשהו שאמור היה לחסל גם את הארגון שבראשו עמד, לעוד סיקול ממוקד שבעוד כמה שנים ייספר עם שמות אחרים, כמו עימאד מורנייה למשל.
גם מתנגדיו החריפים ביותר של נתניהו ייאלצו להודות שלפחות בינתיים, התעקשותו שלא לסיים את המלחמה בהסכמים רעים לישראל, התגלתה כנכונה. אמנם שום ניצחון לא יתקרב להיות "מוחלט" ללא חטופינו, שעשרות מהם עדיין בחיים, אבל לפחות בינתיים הוא רשם כמה הישגים מרשימים.
היה פה גם אלמנט של מזל, כמובן (אפילו חיסול נסראללה במבצע מדויק ומתוכנן לעילא, הוא פועל יוצר של שרשרת אירועים שהחלה, על פי מקורות זרים, כמעט במקרה - עם צורך דחוף להוציא לפועל את מתקפת הביפרים), אבל למי שעליו פוקדים גם אירועים שהם תוצאה של באד-לאק, מגיע פירגון גם על אירועים שלא היו תמיד פרי תכנון מוקדם מדוקדק.
חיסול סינוואר הוא בדיוק אירוע שכזה. במילים אחרות: נתניהו לא יכול להתפאר כאן ב"הוריתי" ו"הנחיתי" האהובים עליו כל כך, אבל הוא בהחלט יכול לטעון שההחלטה שלו שלא לסיים את המערכה בדרום בהסכם - כמו זה שדרשו לא מעטים בישראל, גם בקרב ראשי מערכת הביטחון, התגלתה כנכונה (צריך להוסיף בזהירות המתבקשת: נכונה לעכשיו).
וכאן מתגלה חולשתו הגדולה של נתניהו, לפחות כפי שהתבטאה עד כה - וכפועל יוצא מכך חולשתה של ישראל: כמו מהמר שהכה את הקופה בקזינו, כיסיה של ישראל מפוצצות בז'יטונים בשווי של מיליארדים. הבעיה היא שכל עוד לא המרת אותם לכסף בקופה, אין לך מיליארדים אלא רק אסימוני-משחק מפלסטיק.
להפוך הישג לניצחון
הבעיה היא שכדי לגשת לקופה ולהפוך את הז'יטונים לכסף מזומן, צריך מאבטחים בדמות גנץ, איזנקוט, לפיד וליברמן. כל עוד לאלה שלך קוראים בן גביר וסמוטריץ', יהיה קשה מאוד לממש את ההישג: למשל בשחרור החטופים, למשל בשינוי השלטון ברצועת עזה, למשל בהתקפה על איראן משולבת כבר בהבנות עם סעודיה כדי ליצור את היום שאחרי, למשל בגיבוש תכנית משותפת עם האמריקאים - כדי שאלה לא יבלמו אותנו מלעשות את מה שצריך בביירות, אלא יהיו שותפינו בתקיפה באיראן - מתוך הבנה שציר חדש בין ריאד לירושלים, עומד לקום בתמיכתם.
אלה רק כמה דוגמאות לדרך שבה הופכים ז'יטונים לכסף, לפני שנתקעים אתם כמשהו שאינו יותר מתפאורה לערב פוקר עם החבר'ה. נתניהו יכול לעשות נפלאות עם חיסול סינוואר, בטח אחרי שראה איך גם הגדול בהישגים לפניו (נסראללה) שווה פחות במקום שבו לא ממירים אותו מיד לשטרות כסף עוברים לסוחר.
היינו בלבנון, היינו בעזה, דיברנו על איראן וסעודיה - ונדמה שאפשר לחור למקום שבו נפתח הסיפור הזה, בהרבה יותר ממובן אחר: העלייה לירושלים, אי שם באזור הקסטל - סמל חשוב הרבה יותר בסיפור קוממיות עם ישראל בארצו, אפילו יותר מציר פילדלפי.
זה היה בימים שבהם מדינת ישראל עדיין לא קמה רשמית: בערך במחצית התקופה בין החלטת מועצת האו"ם על החלוקה (נובמבר 1947) לסיום הרשמי של המנדט הבריטי על ארץ ישראל (מאי 1948). עבד אל קאדר אל חוסייני. בן דודו מדרגה שנייה של המופתי-הנאצי, חאג' אמין אל חוסייני, היה אויב גדול לעם ישראל אף יותר מנסראללה וסינוואר, שהצליחו לשבש את חיינו במקום הזה, אבל לא להפוך לאיום קיומי, כפי שהיה בשעתו אל-חוסייני למדינה שטרם נולדה.
מה הלקח? לקח אחד הוא ככל הנראה שגם בעוד 76 וחצי שנים, נצטרך עדיין לחסל פה פורעים ערבים בניסיון להבטיח את עצמאותנו. לקח אחר הוא שרק שילוב של שמירה על הביטחון עם מדיניות משלימה, הופך הישג לניצחון.
בידינו לקבוע אם חיסול סינוואר יהפוך לגיים-צ'יינג'ר אמיתי, או לעוד קוריוז היסטורי, כפי שקורה לנגד עינינו הנדהמות לחיסול המבריק של חסן נסראללה.