עם קבלת החדשות הראשונות מעזה אתמול, בסביבת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שלפו שוב את כובעי "הניצחון המוחלט". אחרי רצף ההצלחות המבצעיות המסחררות של צה"ל ומערכת הביטחון בצפון; ממבצע הביפרים בלבנון ועד לחיסול המדויק של חסן נסראללה, נפתחה הטובה גם מדרום, עם הבשורה על חיסולו של יחיא סינוואר, רב המרצחים המשוקץ והמתועב מעזה. תוך פחות מחודש, נתניהו הוסיף לחגורה שלו שני ראשים של גדולי צוררי ישראל.
שנה ועשרה ימים בדיוק לאחר שסינוואר יזם והוביל את המתקפה האכזרית והזוועתית ביותר שידעה המדינה בכל ימיה, בה נרצחו למעלה מ-1,200 ישראלים ויותר מ-250 נחטפו לעזה, כנראה שאין אף בית ישראלי בו לא בירכו וחשו הקלה על סגירת המעגל והצדק עם הארכי-טרוריסט המתועב. גם בעולם, כל אדם בעל מוסר ומצפון ערכי בסיסי יסכים שמקומו הראוי אינו על פני האדמה. עבור נתניהו, מעבר להישג הלאומי, הטקטי והאסטרטגי, האיקס על ראשו של סינוואר הוא גם הישג תודעתי-פוליטי יקר ערך, ונדבך משמעותי במאמץ שלו להשתקם ולהשכיח את האסון, ההפקרה והמחדל של 7 באוקטובר ולהחליף אותו בסיפור של ניצחון ותקומה היסטוריים.
סינוואר, כמו נסראללה, הוא סמל, וכאדריכל הטבח מעמדו מפלצתי אף יותר. התמונה של גופתו המרוטשת בין ההריסות, שהפכה תוך רגעים לוויראלית, מספרת טוב יותר מאלף מילים, דיווחים ופרשנויות את מכת המחץ שצה"ל הנחית על צמרת חמאס בשנה האחרונה ואת התבוסה והחורבן שסינוואר הביא על עצמו ועל עמו. היא צורבת את התודעה הציבורית עם המחשה ויזואלית לסיסמאות ולהבטחות של נתניהו על שלל ההטיות של המילה ניצחון ומציידת את שופרותיו הפטריוטים בתחמושת חדשה נגד כל מי שטען שרפיח זה ספין ושהוא מאריך את המלחמה לשווא. רק החדשות הרעות על נפילת חמשת חיילי סיירת גולני בלבנון הורידו את האופוריה, ולו לרגע, לקרקע המציאות, שבה ישראל בעיצומה של מלחמת התשה רב-זירתית עם חללים, מפונים, ובעיקר - 101 חטופים בשבי בעזה - ושגם אחרי חיסול סיונואר, אין לה שום אסטרטגיית יציאה.
אמש, בהצהרה החגיגית ששיגר לאומה, נתניהו לא סימן וי של ניצחון, פנה למשפחות החטופים ואמר "זהו רגע חשוב במלחמה". אכן, החיסול של סינוואר יכול להיות גיים צ'יינג'ר והזדמנות לשינוי אסטרטגי, שמאפשר להתקדם ממטרת מלחמה אחת - מיטוט שלטון חמאס - למטרה השנייה - השבת החטופים הביתה - אחרי חודשים שהמטרות חסמו, בלמו ואף סיכנו זו את זה. למרבה המזל, ובניגוד לתחזיות האימה המוקדמות, סינוואר לא היה מוקף חטופים בעת החיסול הכמעט-אקראי, אבל כל יום נוסף של החטופים בעזה, במיוחד לנוכח הכאוס שצפוי שם אחרי לכתו, רק מסכן עוד יותר את חייהם. נתניהו פנה אתמול למחבלים ולשובים עם הצעת חסינות לכל מי שיניח את הנשק וישיב את החטופים שבידיו, אבל מאחורי הקלעים, המאמץ הבינלאומי המשמעותי יותר ינסה לנצל את החיסול כדי לחתור לעסקה להפסקת אש כוללת, שתכלול את השבת כל החטופים, שחרור אסירים וסיום המלחמה. הנשיא ביידן שוחח אמש עם נתניהו, מזכיר המדינה בלינקן ישוגר בשבוע הבא לשיחות באזור, צוות המשא ומתן הישראלי פצח בדיוני חירום ושיחות קדחתניות עם המתווכות. אכן רגע חשוב: אחרי חודשים של קיפאון, משהו סופסוף זז. השאלה לאן נתניהו ייקח את הרגע הזה, והאם הוא ייגמר בכלום, כמו קודמיו.
על פניו, החיסול של סינוואר, במרכז מניין הראשים המסומנים עם איקס של בכירי חמאס וחיזבאללה, הוא תמונת הניצחון שנתניהו צריך בשביל לסלול את הדרך לעסקה. גם הוא יודע שכל עוד החטופים שם, הוא לא יוכל למכור שום ניצחון כמוחלט והתמונה תישאר חסרה. הבעיה העיקרית שלו, לפני ואחרי החיסול, הייתה ונותרה הממשלה שבראשה הוא עומד, ובפרט, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שכמו שעון שוויצרי, כמו בכל פעם שדווח על תזוזה במשא ומתן לשחרור החטופים, קפץ אתמול כדי להתריע מפני "עסקת כניעה" ולקרוא להגברת הלחץ הצבאי. אפשר להעריך בזהירות שגם בן גביר ירפרש בקרוב את האולטימטום שלו - "אין מלחמה-אין ממשלה" - אם תהיה באמת התקדמות, ושפורום הגבורה והתקווה ידרוש להיפגש בדחיפות עם רה"מ אחרי שיודלפו מספרים של אסירים משוחררים. ביום שני, שליש מהקואליציה שלו, כולל שליש מסיעת הליכוד, מתכנן להשתתף בכנס מתנחלים המוני להקמת גרעיני התיישבות ברצועה, ובין החלומות על כיבוש מחדש כנראה שיציבו גם קו אדום ברור נגד הפסקת המלחמה. ויש גם את ענין הטיימינג: שבועיים וחצי לבחירות בארצות הברית, נתניהו כנראה ייזהר ויסתייג מלהעניק לממשל ביידן וקמלה האריס הישג אסטרטגי שיתפרש אצל דונלד טראמפ כמתנה לסוף הקמפיין.
בכל הרגעים החשובים במשא ומתן להשבת החטופים בשנה האחרונה, המנגינה הקואליציונית המשיחית מסביב לנתניהו הייתה זהה, וגברה על זעקות משפחות החטופים, הלחץ הבינלאומי, והרוב העצום בציבור הישראלי שתומך בעסקה. ובכל פעם לנתניהו תמיד היה את סיונואר. הוא שב והדף את כל הטענות על הטרפוד מכוון של המשא ומתן או העדפת שרידות הקואליציה שלו על חיי החטופים בהפניית האצבע לאויב האכזר בצד השני, מדרישותיו ההזויות והלא הגיוניות עד קשיי התקשורת במעמקי המנהרות. אבל עכשיו, כשסינוואר חוסל, לא יהיה לנתניהו יותר את מי להאשים. נטל ההוכחה על אי השבת החטופים עובר רק אליו.