אני יושבת בערב במרפסת ביתנו, במקום בו אתה, גדי, כל כך אוהב לשבת וליהנות מהצמחייה הירוקה והמרחבים. המרפסת מערבית, פונה לכיוון עזה. השמים נצבעים בזוהר השקיעות המרהיבות שיש באזורנו והאוויר כבר צונן בתקופה הזו של השנה, ואני חושבת עליך. האם גם אתה זוכה לראות עכשיו יחד איתי את השקיעה המרהיבה? האם כבר קר לך בערב הצונן ואתה מבין שהגענו שוב לסתיו, שעברה שנה מאז שנחטפת לעזה?
אני לגמרי יכולה להבין באיזו תחושת ייאוש, אכזבה ועצב אתה נמצא כשההבנה הזו מגיעה. העולם ממשיך, עונות השנה מתחלפות, החגים חוזרים, אבל העצב והדאגה העצומה ממלאים את כל בתי ישראל. כל עוד 101 מהאבות שלנו, האחים והאחיות, הילדים והילדות מנסים לשרוד במחשכי השבי, כל עוד חיילים נהרגים יום יום על הגנת המדינה, החגים לא יהיו שמחים באף בית.
כישראלים, תמיד התגאנו בערבות ההדדית שקיימת כאן, בהתגייסות האחד למען השני בעיקר בעתות מצוקה, במדינה שעושה הכל להחזרת אזרחיה שהסתבכו בארץ רחוקה. רק לאחרונה שמענו כיצד חברי ממשלה דרשו מהמדינה להתגייס ולהחזיר אלפי מתפללים מאומן. ערוצי החדשות לא הפסיקו לדבר על מאות ישראלים שנתקעו בחו"ל ללא טיסות חזור בתקופת החגים.
את האכפתיות הזאת, הרגישות לזולת, הנכונות לחשוב ולמצוא פתרונות יצירתיים, ההתגייסות של האזרחים ושל מוסדות המדינה למען בניה ובנותיה, את כל אלו אנו חייבים להחזיר וליישם מהר בנושא החטופים - כי איבדנו אותה.
הפגיעה הקשה בחיזבאללה הזכירה לנו את היכולות האדירות שיש לצבא ולמערכת הביטחון שלנו, אך אם הדרג המדיני לא ישכיל לתרגם את ההצלחות הללו להסכם שיחזיר במהרה את כל החטופים, לעולם לא יהיה כאן ניצחון, לא חלקי ובטח לא מוחלט.
ראשי מערכת הביטחון כבר הבהירו שזה הזמן לקדם הסכם לשחרור החטופים, דווקא עכשיו שידינו על העליונה ולאור ההצלחות הביטחוניות. אבל ראש הממשלה שלנו, מר הפקרה, כהרגלו בשנה האחרונה, שוב מתעלם מהמלצות מערכת הביטחון. הוא אינו מוכן לסכן את הקואליציה שלו, ומעדיף להקריב את מאה ואחד החטופים בעזה.
לכם, עם ישראל היפה שלנו, אני אומרת היום, ערב סוכות: ידענו שנה קשה מאוד, והסבל והאימה עדיין מלווים אותנו. אבל בשנה הזאת גם למדנו משהו על כוחו של העם הזה, שלעתים עולה על מנהיגיו.
אל תיתנו לייאוש להשתלט עליכם, אל תשלימו עם האמירה "חמאס לא מעוניין בעסקה" - חמאס הצהיר שוב ושוב על מוכנות לשחרר את בני הערובה אם ישראל תסכים לסיים את המלחמה בעזה.
בואו נראה להם שעם ישראל לא מוותר על הבנים והבנות שלו, על האבות שלו, על החיילים והחיילות שיצאו להגן עליו. בואו נחזיר ביחד את שחרור החטופים לראש סדר היום: כתבו ברשתות, תגיעו לכנסת, צאו איתנו לרחובות. זה אפשרי. זה בידיים שלנו, האזרחים. זוהי חובתנו האנושית, המוסרית, הערכית והנכונה. אסור לנו לנרמל את ההפקרה, אסור לאבד את ערך קדושת החיים, יסוד בסיסי של הציונות והיהדות.
הסתיו שוב הגיע, האוויר בערב צונן, חג סוכות מגיע ובסיומו חג מתן תורה. עברה שנה. אסור שתעבור עוד שנה. אסור שיעבור עוד חודש, עוד יום. גדי ויתר החטופים חייבים לשוב הביתה עכשיו.
הכותבת היא עינב מוזס אורבך. הורי בעלה, מרגלית וגדי מוזס, נחטפו מקיבוץ ניר עוז. מרגלית שוחררה בעסקה, גדי עדיין בשבי. בת זוגו, אפרת כץ, נרצחה.