לחיפה יש סיפור אהבה סמוי עם ביירות, גם אם לאחרונה היחסים הגלויים בין השתיים, איך לומר, מתוחים. בעיר הכרמלית חולמים שיום אחד עוד ניסע שוב ברכבת מהעיר התחתית דרך המנהרה שבראש הנקרה אל העיר "התאומה", שוחרת החיים והחופש בארץ הארזים. רק 128 קילומטרים מפרידים בין השתיים המתכתבות זו עם זו.
ביירות היא הנמל הבא אחרי נמל חיפה לאוניות המפליגות בים התיכון. אחד הרחובות היפים בעיר הוא "שער הלבנון", בין גן האם לרחוב יפה נוף, ממנו אפשר להשקיף מעבר למפרץ חיפה, יש בעיר "סמטת צור" ולא הרחק ממנה "רחוב צידון". חיפה היא בית לנוצרים המרונים שהגיעו לעיר מהרי הלבנון. את תחנת הרכבת הדמיונית הזו לקו חיפה-ביירות שפעל כמו גם קו אוטובוסים, עד מלחמת השחרור, ציירו בחיפה לפני כמה שנים אמני הברוקן פינגאז, קולקטיב אמנות הרחוב החיפאי הבינלאומי, לצד תחנת חיפה מרכז. היום תחנת מרכז השמונה, על שם שמונת עובדי רכבת ישראל, ב-2006. אז, בתחילת מלחמת לבנון השנייה, נכנסה חיפה לראשונה למעגל הירי מלבנון בטיל ששוגר לעבר סטלה מאריס. ארבעה ימים אחר כך פגע הטיל הקטלני במוסך הרכבת והרג את השמונה.
כשהסתיימה המלחמה ההיא, קיבלה חיפה, כמו גם ישראל כולה, ח"י שנים של שקט יחסי. עכשיו כולם יודעים לומר שזה היה שקט מדומה, שהעניק ארגון חיזבאללה לישראל כדי לקבל מנגד שקט תעשייתי לבניית ארסנל ענק של חימוש, שאותו הוא משגר לישראל ולאחרונה בקצב הולך וגובר גם לחיפה. הפסימיסטים שמזכירים ששום דבר לא מתקרב לתרחישי האימה שמרחפים כעננה שחורה מעל העיר זה כמעט שני עשורים, אומרים שהרע מכל עוד לפנינו. כולם בהמתנה. כולם מזהירים שהלא צפוי הוא הצפוי ושברקע עוד לא ברור מה תהיה המעורבות האיראנית.
"חיפה האדומה" שוב אדומה, אלא שהאדום החדש הוא 'צבע אדום' של אזעקות. האם היא חזרה לימי 2006? במידה רבה התשובה היא כן. ארגון חיזבאללה איים לאחרונה כי "דין חיפה כדין קריית שמונה". והוא החל להמטיר עליה טילים ששולחים את אוכלוסיית העיר למרחבים מוגנים יום אחר יום. ולאחרונה אף יותר מפעם ביום. על רקע המצב התפתח תחביב חדש. סקרנים, שלא לומר בטלנים, יושבים לבד או בחבורות במצפורים המשקיפים על מפרץ חיפה, שותים, מעשנים ומפצחים גרעינים וממתינים לצפות ביירוטים. במקום צילומי חתן-כלה, בטיילת לואי שברחוב יפה נוף בעיר, מתעדים עכשיו רקטות וכטב"מים. גם אם אין נפגעים.
"זה שאנחנו פיתחנו במשך השנים יכולות בלימה זה מציל את העיר", אומר בנחרצות יונה יהב ששב לכהונתו כראש עיר אחרי חמש שנים בהן נעדר ממנה. עכשיו הוא נהנה גם מתשתיות שעליהן טרח עוד אז, אחרי 2006. לעיר יש את בית החולים התת קרקעי הגדול בעולם, במרכז הרפואי רמב"ם ויש את החפ"ק התת קרקעי, אי-שם בעיר, זה המכונה בחיפה "מרכז ניהול המשברים". כשפגשתי את יהב נקטענו כשבמהלך שעה שוגרו טילים פעמיים, הסירנות צווחו, והמטה שלו המכונס שם סרק את המסכים המקושרים לעשרות המצלמות למצוא מיד היכן היו הנפילות כדי לשגר לשם את צוותי החירום העירוניים. גם המצלמות האלה הן יוזמה שלו מאז, על בסיס נסיון העבר. "הכול אנחנו עושים לבד", הוא אומר, תוך שבמהלך השיחה הוא מפעיל את נציג פיקוד העורף במנ"מ לפעול אצל הגורמים האחראים כדי למנוע כניסת שיירת משאיות האמורה לחצות את העיר עם חומרים מסוכנים. כמה דקות אחר כך מודיע הקצין ליהב כי הוראתו בוצעה.
את האיומים של חיזבאללה בכלל ועד לאחרונה של נסראללה עצמו, בפרט, יונה יהב לוקח ברצינות רבה, לא מהיום. "ב-2006, אחרי המלחמה, בדיון באחת מוועדות הכנסת, אמרתי שהאיש היחיד שאני מאמין לו במזרח התיכון זה חסן נסראללה", משחזר יהב, "אמרתי שכשהוא אמר שהוא יפציץ אצלנו שכונה מסוימת זה באמת קרה. לא שמתי לב שזה צולם, כשהגעתי בערב הביתה ופתחתי טלוויזיה כבר הביאו אצלנו בערוצים דיווח של 'אל-מנאר', ערוץ הטלוויזיה המופעל על-ידי חיזבאללה - ששידר את זה במסך מפוצל, עם נסראללה בחציו השני אומר 'תקשיבו לו'". נסראללה כבר לא באירוע והאיומים מלבנון רק מתעצמים. "חיפה תישאר מוקד גם לכל מי שיבוא במקומו. חיזבאללה החליטו שיש פה הכי הרבה חומר כדי לגרום נזק".
בזמן שמטה העירייה ערוך בבונקר לכל תרחיש, העיר מעל ממשיכה לפעול, יהב מדגיש שהמשמעת שמגלים התושבים ראויה לשבח, אבל התחושה ברחוב מדכדכת. בסוכות הייתה העיר אמורה לארח זו השנה ה-40 את פסטיבל הסרטים הבינלאומי שלה, עוד יוזמה מייסודו של יהב שעד הרגע האחרון ניסה למצוא מתווה לקיים אותו. אבל, עקב המצב נאלצה הנהלת הפסטיבל לדחות אותו למועד אחר, שטרם נקבע. משחקי כדורגל בסמי עופר נערכים ללא קהל. "אותי זה עושה נורא עצוב. דברים לא מתרוממים. הכול ריק, התנועה בכבישים דלילה, המסחר לא בהיקפים שאנחנו מכירים, אנשים עם ילדים מפחדים לצאת שום דבר לא כתמול שלשום", מודה יהב, "בשגרה חיפה והצפון לא מקבלים את המקום שמגיע להם וגם במלחמה אין התייחסות. אני כעיקרון טיפוס אופטימי. נהגתי לומר שמי שלא אופטימי שלא יגור פה. אבל בימים אלה אני עצוב ומאוד פסימי לגבי התהליכים. מלחמה לא מובילה לטוב ואני גם לא רואה לאן זה מוביל. ואני שומע על היחס בעולם אלינו וזה עושה את זה עוד יותר עצוב. הכול חוזר ולא רק ל-2006. במובן הזה זה חוזר לשואה".
הימשכות המצב היא הסלמה בפני עצמה ועל זה באה עכשיו עליית מדרגה נוספת בדמות ההתלקחות מול הזירה האיראנית. בתי המלון הקטנים בעיר מדווחים זה חודשים שהם בתפוסה של כ-20% ולפני קריסה, בטכניון חתמו יותר מאלף סטודנטים על עצומה להנהלה שהם מתקשים להתמודד עם הסיטואציה ללא הקלות נוספות על אלה שכבר העניקה להם הנהלת המוסד. במועצת העיר עלתה שאילתה על אודות ההגירה השלילית מהעיר.
"התחושה היא שבימים האחרונים חיפה הפכה להיות עיר של טילים שלא מפסיקים", אומרת לוואלה לימור כרסנטי, בעלת משרד יחסי ציבור ואושיה מקומית, "אני נוסעת לפגישה ועוצרת בצד עם אזעקה. יושבת עם לקוח, שוב אזעקה ורצים לממ"ד, יושבים לקפה, ועוד אזעקה. כל שנייה. נמאס. זה הפך להיות בלתי נסבל. אני מנסה להיות אופטימית, לעבור את זה בלעזור לעסקים, לעזור לחברים וגם לעצמי. עובדת כל הזמן על לשמור על הסנטר שלי ולא ללכת לאיבוד".
"אני עוברת בין העסקים ואין ספק שהמקומות ריקים ואנשים נמצאים בחרדה קיומית", מוסיפה כרסנטי, "אתה כל הזמן פוגש אנשים מתוסכלים וממורמרים יש עסקים למשל בחוף הים, שסגור, ואנשים שם כבר מיואשים עם איך לשלם חשבונות, איך להחזיק את העובדים, איך להביא לקוחות. יש לי חברה עם עסק שם שלפני המלחמה שגשג והיא יושבת שם וכוססת ציפורניים. אנשים מחפשים אלטרנטיבות ויש גם זליגה לחו"ל של אנשים שנמאס להם, תראה איזו פריחה יש אצל כאלה שמוכרים נכסים בקפריסין או יוון", אומרת כרסנטי, "גם לעסקים שעל הרגליים אנחנו נאלצים לדחות ושוב לדחות אירועים גם כי לאנשים אין מצב רוח וגם כי אי אפשר להתקהל ואני לא רוצה לקחת צ'אנס על חיים של אנשים".
"לא אשקר, גם לי באופן אישי יש פחד מהדברים הרעים שיכולים לקרות", היא משתפת, "כל הזמן חושבים על החטופים והחלום שלי הוא שהם יחזרו כבר הביתה, שנסיים כבר את הסאגה הנוראית הזאת. אני כל הזמן מנסה למנף את היכולות שלי לכל מיני מיזמים לעזור לכאלה ששכלו, שנפגעו, שפונו, שמשרתים, או שקשה להם מכל סיבה שהיא, נרתמת בלי סוף לטובת חלשים ונזקקים ומספרם הולך וגדל, וזה כבר יותר משנה, וזה אחרי שנים של קורונה, כל הזמן אתגרים על אתגרים וצריך לצלוח אותם, ואני מודה שזה כבר מתיש".
כבכול מלחמה, יש כמובן גם מי שכלכלית יוצאים ממנה נשכרים. יו"ר חברת יפה נוף ד"ר אסף גסטפרוינד פנה השבוע למפקד פיקוד הצפון אלוף אורי גורדין, וציין כי החברה ערוכה באופן מיידי לשיקום תשתיות ומבני ציבור בצפון ישראל. חברת יפה נוף הינה תאגיד עירוני בבעלות מלאה של עיריית חיפה שמתמחה בניהול וביצוע פרויקטים רחבי היקף בתחומי התשתיות, כבישים, גשרים, מחלפים, בינוי, פיתוח, ייעור ובניה ציבורית. היא ביצעה פרויקטים כמו מנהרות הכרמל, נתיבי המטרונית, הרכבלית, שכונות חדשות ברחבי חיפה, בניית גשרים, מחלפים בתי ספר וגני ילדים ועוד.
"אנו רואים חשיבות לאומית בשיקום הצפון ובחזרה מהירה ככל האפשר לשגרת החיים של תושבי מדינת ישראל", אומר גסטפרוינד, "ביום בו יידרשו הרשויות המקומיות בצפון להתחיל בשיקום הנזקים שנגרמו ייווצר עומס רב על ראשי הרשויות ועובדיהם, שכן יידרשו לטפל בנושאים רבים בנוסף על שיקום התשתיות ובמבני הציבור. אנו מציעים למנות את יפה נוף כאמונה על שיקום תשתיות ומבני ציבור באזורים שונים וברשויות מקומיות בצפון הארץ. לחברה הכלים והיכולות לבצע עבודות שיקום תשתיות ובניה ציבורית רחבי היקף במטרופולין הצפוני. אנו ערוכים במיידי לבצע שיקום נזקים ברחבי הצפון, ומוכנים להירתם למשימה לאומית חשובה, לשיקום תשתיות ומבני ציבור".