רס"מ אדיר קדוש ז"ל, שוטר מסור שהקריב את חייו למען ביטחון אזרחי ישראל, היה אמור להינשא לבן זוגו בעוד חודש.
במקום לעמוד תחת חופה, הוא נפל קורבן לפיגוע ירי קטלני שארע לפני שעות ספורות בכביש 4. סיפורו הטרגי לא רק נוגע בלב, אלא גם משקף פרדוקס צורם: חברי קהילת הלהט"ב משרתים את המדינה במלוא העוצמה וללא פשרות, אך המדינה לא תמיד מחזירה להם באותו מטבע.
חברי הקהילה הגאה לא רק משרתים את המדינה, הם פועלים בשטח, לעיתים על קו האש, ממש כמו כל אדם אחר. הם נלחמים, מגנים, ונופלים לצד חבריהם לנשק, מבלי לשאול שאלות על זהותם או זכויותיהם. אך כאשר מגיע הזמן להכיר להם תודה, החברה מתהדרת באדישות, ומשאירה אותם בצל.
מי שחושב שהקהילה הגאה מוגבלת לריקודים במצעדי גאווה או למסיבות של עופר ניסים - טועה. חברי הקהילה אינם דמויות צבעוניות על משאיות - הם גם הלוחמים, השוטרים והחיילים שלנו, המגנים על הבית בשעה שהמצב בו קשה.
כשהם מתייצבים על קו הגבול, הם לא מחפשים סלפי או מחיאות כפיים - הם יודעים מה המחיר האמיתי של השירות. הגנתם על המדינה היא לא פחות רצינית, והם לא נופלים באומץ ובמסירות מאחרים.
אדיר קדוש לא היה "שוטר גיי" - הוא היה שוטר. אדם שהקדיש את חייו לשמירה על הסדר והביטחון. אך ברגע הנורא של נפילתו, כשכבר לא יכול היה לדרוש צדק, מתגלה האמת המרה: הוא הקריב את חייו למען המדינה, אך המדינה לא תמיד מעניקה לו את אותם חיים מלאים ושווים כפי שהיא מעניקה לאחרים.
בזמן שהמדינה מתאבלת על אובדן של אדם יקר ואמיץ, כדאי שנשאל את עצמנו: האם אנחנו באמת רואים את כל אזרחי המדינה כשווים? האם הלוחמים שנלחמים למען ביטחוננו יזכו לזכויות שוות כשהם אינם עוד כאן לדרוש זאת? כמה רחוק נלך כדי להבטיח שחברי הקהילה הגאה, שמשרתים בגאווה את כולנו, יזכו לאותם חיים של חופש, אהבה ושוויון?
המדינה מתהדרת בשירותים שחברי הקהילה מספקים, אבל האם היא מוכנה לחבק את ההיסטוריה המשותפת שלהם? כל עוד המדים והדרגות לא מגנים עליהם מאפליה, הקריאה לשוויון תמשיך להדהד. מי שנלחם על הביטחון שלנו לא יכול להרגיש גם נרדף במקביל.
עלינו לוודא שהמאבק לא מסתיים בקו הגבול, אלא נמשך עד לשוויון מוחלט - בשטח, בחוק ובחיים עצמם. אם נלמד להעריך את אדיר קדוש ז"ל כפי שמגיע לו, נבנה חברה שבה אהבה לא תהיה סיסמה, אלא מציאות חיה.
אני מצפה מהשר לביטחון פנים איתמר בן גביר לצאת לתקשורת ולהצהיר בקול רם וברור כי השוטר אדיר קדוש ז"ל הוא גיבור ישראל. אם יש משהו שראוי להילחם עליו לא פחות מאשר על הביטחון שלנו, זה על הכבוד וההכרה של כל מי שהקדיש את חייו למען המדינה - בכל זהות ובכל צבע.
אז לפני שהשר יעלה על הבמה, אני מקווה שהוא יזכור: גבורת אדיר לא נמדדת לפי הסטיגמות של אחרים, אלא במעשים שלו, ושם, אין מקום לתיוגים.
בעוד פחות מחודש אדיר אמור היה לעמוד תחת חופה, יד ביד עם האיש שאהב, ולהתחיל חיים חדשים יחד. לעולם לא נשכח את גבורתו ואומץ ליבו. הוא היה ראוי לא רק לחיים של שירות והקרבה, אלא גם לחיי אהבה וחופש - בדיוק כפי שחלם.
כותב המאמר: צחי קומה, סגן העורך הראשי של וואלה.