בחודש שעבר, שוב תקפה ישראל בתימן באמצעות מטוסי אף-15 במרחק של 1,800 ק"מ מבסיסם, ולמעשה סיפקו דוגמה ליכולת האלתור הישראלית. מדובר במטוסים שכשהגיעו לארץ, נועדו לקרבות אוויר, ורק כאן הותאמו למשימות תקיפה. בנוסף, התאים להם חיל האוויר יכולת לשאת חימושים עדכניים מתוצרת אמריקאית וישראלית.
למרות הטווח הדומה, תקיפה באיראן היא עניין מורכב הרבה יותר. חלק ממתקני הגרעין ובסיסי הטילים הבליסטיים נבנו מראש כשהם מחופרים היטב באדמה, בניגוד לנמל נפט שקשה מאוד למגן אותו. בנוסף, לאיראנים יש מערך הגנה אווירית מתקדם המבוסס בעיקר על פיתוח מקומי. לטענת האיראנים, שטרם נבחנה, המערך שווה ביכולותיו למערכות הרוסיות, כגון S300, שיש להם יכולת ליירט גם טילים שתשגר ישראל. אולם, התקיפה המיוחסת לישראל באספהאן שבאיראן לאחר המתקפה האיראנית בחודש אפריל, לא יורטה על ידי מערכת הגנה אווירית מתקדמת. לאיראנים יש גם מערך מטוסי קרב, אמנם מיושן, המתבסס על מטוסי מיג 29 רוסיים שכבר מזמן אינם המילה האחרונה בארסנל, מטוסי פנטום ואף-14 אמריקאים מתקופת השאה שהאיראנים מצליחים לתחזק ולהטיס למרות הסנקציות.
אל מול הנתונים האלה, מערכת הביטחון נערכת כבר 20 שנה ליום שבו תידרש לתקוף באיראן. מיליארדים הושקעו בהכנות האלה, בדולרים ובשקלים, חלקם הופנו לפיתוח חימושים ייעודיים, חלקם יש לארצות הברית אך סירבה למכור לישראל, וכאלה שגם האמריקאים לא פיתחו.
תקיפה של מטרה בטווח של כ-2,000 ק"מ היא משימה שהאמריקנים והרוסים מבצעים עם טילי שיוט ומפציצים. רק ישראל השקיע מיליארדים מתקציב הסיוע האמריקני ברכש מטוסי קרב שיכולים לטוס שעתיים לכל כיוון, מטייסת האף-15 איי המתקדמת יותר ממטוסי האף-15 האחרים, ועד ארבע טייסות האף-16 איי סופה. שעבורם פיתחה במיוחד לוקהיד מרטין מכלי דלק תצורתיים שמותקנים על גוף המטוס ומאריכים מאוד את הטווח שלו, תוך פגיעה מינימלית באווירודינמיות שלו ובחתימת המכ"ם.
לפי פרסומים זרים, שישראל לא אישרה, פותחו בארץ מכלי דלק נתיקים גם למטוסי האף-35 שיאפשרו להם להגיע לאיראן ולהישאר חמקנים. בלעדיהם אין להם מספיק טווח, ומכלי הדלק הנתיקים הרגילים שנושא המטוס מתחת לכנפיו, מבטלים את רוב היכולת החמקנית שלו.
בסוף העשור שעבר, חשפו התעשיות הביטחוניות בארץ שני טילי תקיפה ארוכי טווח המשוגרים ממטוסי קרב. הפרטים המדויקים, כמו טווח הפגיעה שלהם ומהירות הטיסה נותרו מעורפלים, אך ברור שמדובר בחימושים לטווח של מאות קילומטרים, מה שמאפשר לשגר אותם ממרחק רב מהמטרה, רחוק ממערכות ההגנה האיראניות, ובגבולות טווח הטיסה של המטוסים הישראלים. בנוסף, מדובר בטילים שמשייטים למטרה במהירות על קולית, שמקטינה את זמן ההתרעה של האויב ומקשה על יירוט ושיבוש שלהם, מה שמגדיל מאוד את סיכוייהם לפגוע במטרה.
טיל הרמפייג'
שני הטילים נולדו כטילים אחרים לגמרי, אולם היצירתיות של התעשיות הביטחוניות הפכה אותם לטילי תקיפה מתוחכמים. הטילים נחשפו בגרסאות ייצוא ואצל לקוחות זרים שרכשו אותם, כמו חיל האוויר ההודי.
טיל הרמפייג', שנוצר בשיתוף פעולה לא נפוץ בין התעשייה האווירית ואלביט, מבוסס על רקטת ה"אקסטרא" של אלביט, שעוד פותחה בידי התעשייה הצבאית שאותה רכשה. האקסטרא היא רקטה שמסוגלת לתקן את מסלולה בדרך למטרה במרחק של עד 300 ק"מ בשיגור מהקרקע. הרמפייג' הוצג ב-2018 ולמעשה היא אותה רקטה שמשוגרת ממטוס קרב עם מספר מערכות ניווט המגבות זו את זו. שיגור מהאוויר עשוי להוסיף לה טווח ומהירות.
עם אורך של 4.7 מטר, קוטר של 30.6 ס"מ ומשקל של 570 ק"ג, יש לה ראש קרבי במשקל של 150 ק"ג, מספיק לנזקים משמעותיים לרכיבי סוללות טילים, מפקדות, מפעלי טילים ומטרות איכות נוספות. היא ניתנת לנשיאה בידי מטוסי אף-15, אף-16 ואף-35 של חיל האוויר. עוד יתרון שלה, בזכות ההתבססות על רקטה קיימת, הוא מחיר נמוך יחסית לחימוש עם ביצועים כאלה, ככל הנראה כמה מאות אלפי דולרים בודדים.
טיל ה-Rocks
טיל ה-Rocks, מתוצרת רפאל, נחשף בתערוכה בהודו ב-2019, ויכולותיו מאפשרות לו לשייט במהירות קולית ומשלב בין ניווט לווייני ואינרציאלי בדרך אל המטרה. וכן ניווט אופטי באמצעות השוואת תמונה של המטרה שהמצלמה שלו מזהה בדרך.
ה-Rocks מבוסס על טיל האנקור, טיל המטרה הבליסטי המשוגר מהאוויר, שפיתחה רפאל לניסויי מערכת החץ. האנקור יודע להתחזות לטיל כמו השיהאב האיראני מבחינת המהירות וכושר התמרון, כולל טיסה במהירות על קולית גבוהה. הוא נחשב לטיל ייחודי מאוד, מה שהוביל לקוחות זרים להשתמש בו לניסויי טילים רגישים.
מטוסי אף-15 של חיל האוויר הושאלו מספר פעמים עם טייסיהם לחברות אירופאיות. זאת, כדי לשגר טילי אנקור שיבחנו את מערכות ההגנה האווירית שפיתחו. גם ריית'און האמריקאית חתמה על הסכם עם רפאל לייצרו בארצות הברית עבור לקוחות זרים.
את ה-Rocks אפשר לשגר גם ממטוסי אף-16 הקטנים יותר וייתכן שגם מאף-35. לפי הערכות זרות, הוא מסוגל להגיע לטווח של 300 ק"מ ולשאת ראש קרב גדול יותר במשקל של 500 ק"ג, מה שביחד עם המהירות הגבוהה שלו הופך אותו לנשק שיכול לפעול גם נגד מטרות מבוצרות ותת קרקעיות. רפאל הדגימה בפרסומיה את יכולתו לפגוע בצורה אנכית במטרות קרקעיות, כולל פתחי מנהרות.
גם התעשייה האווירית חשפה טיל בליסטי משוגר מהאוויר - Air Lora - גרסה אווירית לטיל הקרקע קרקע Lora של החברה, שנמכר למשל לאזרבייג'אן שעשתה בו שימוש בקרבות בנגורנו קרבאך. גם את ה-Lora האווירי אפשר לשגר מאף-16 והוא טס למטרה כמו כל טיל מסוגו במהירות של יותר מפי 5 ממהירות הקול, והטווח שלו מגיע למאות קילומטרים. ה-Lora המשוגר מהיבשה, למשל, מגיע לטווח של 400 ק"מ ועדיין מסוגל לפגוע בדיוק של עשרה מטרים. שיגור מהאוויר, ממטוס שטס גבוה ובמהירות התחלתית שאינה 0 כמו עמדת שיגור קרקעית, יוסיף לטיל טווח ומהירות.
לפי מקורות זרים, יש לישראל גם מערך טילי קרקע-קרקע עם טווח שמאפשר פגיעה במטרות באיראן, ומצויד בראשי קרב קונבנציונליים וגרעיניים, שנהוג לכנות טילי "יריחו". עם זאת, למרות שהאיראנים שיגרו לעבר ישראל כבר מאות טילים בליסטיים, הסיכוי שישראל תשתמש בטילים כאלה במתקפה נראים נמוכים. לפי פרסומים זרים, מערך הטילים האלה נבנה כחלק מהמערך הגרעיני של ישראל, במקור בידי דאסו הצרפתית ובהמשך בדגמים משופרים מתוצרת התעשייה האווירית.
ישראל מקפידה לעמעם את יכולותיה בתחום, לכל היותר מכריזה על "ניסוי במערכת ההנעה הרקטית" בשיגורים מבסיס פלמחים שנראים לעיני הציבור. אולם, חשיפת משגר הלוויינים "שביט" ב-1988 אישרה לראשונה לעולם שיש בארץ יכולת בליסטית לטווח ארוך, שכן טיל שיכול לשמש כמשגר לוויינים יכול בקלות לשמש גם לתקיפה. לכן, סביר שגם הפעם יישארו הטילים האלה מחוץ למשחק.
בנוסף, חשפה אלביט פצצות חודרות בונקרים, המכונות 500MPR ומסוגלות לפי פרסומי היצרנית לחדור ביצורים שכוללים 4 מטר בטון, ותועדו נישאות בניסויים על מטוסי אף-15-איי ישראלים. כאן מדובר בפצצה עם טווח הרבה יותר קצר, כמה עשרות קילומטרים, תלוי באופן השיגור שלה.
"פופאי טורבו"
חימוש ישראלי נוסף, שגם הוא נחשף עד כה רק בפרסומים זרים, הוא מה שמכונה "פופאי טורבו": טיל שיוט מתוצרת רפאל, לטווח של 1,500 ק"מ, שפותח לשיגור מצוללות חיל הים. גם כאן נטען שמדובר בטיל שיכול לשאת ראשי קרב קונבנציונלי או גרעיני, ושהטווח שלו מאפשר לצוללות הישראליות לשגר אותו לאיראן גם כאשר הן נמצאות בים האדום או בים הערבי, בלי צורך לחצות את מיצרי הורמוז לתוך המפרץ הפרסי ולהתקרב פיזית לאיראן.
ייצוא ללקוחות זרים מאפשר לחברות הישראליות להשקיע יותר משאבים בפיתוח טילים ופצצות עבור משרד הביטחון, ובהורדת העלויות לחימושים שהוא רוכש. זאת, מהסיבה שבעשור האחרון נחשפו חימושים מתקדמים, ונמכרו למדינות שלישראל יש בהן אמון שלא יעבירו הלאה את הטכנולוגיות. לא מן הנמנע שבמחסנים של חיל האוויר יש כמה חימושים נוספים שטרם נחשפו. החימושים הם רק חתיכה אחת, חשובה, בפאזל: צריך לאסוף עבורם מטרות מדויקות, והטייסים צריכים לעשות דרך ארוכה בלי להתגלות כדי שיוכלו לשגרם.