על סיפור כזה שומעים רק בסרטים בדרך כלל, אבל הפעם זה אמיתי לגמרי. ג'ייסלין סילבה דה דיוס הברזילאית הקדישה את חייה לתפיסת הרוצח של אביה - והצליחה סוף סוף להביא קצת נחת וסגירת מעגל למשפחתה על ידי לכידת הפושע הנמלט והעמדתו לדין 25 שנים לאחר הרצח.
ב-16.2 בשנת 1999 ג'יבאלדו חוסה ויסנטה דה דיוס נורה למוות לאחר ויכוח סוער בפאב בעיר בואה ויסטה שבברזיל. על פי עדי הראייה במקום הוא התווכח עם בחור בשם ריימונדו אלבס גומס על חוב של 150 ריאל ברזילאי (שווה ערך ל-29 דולר בשנת 1999) שג'יבאלדו לכאורה היה חייב לגומס. בנקודה מסוימת, גומס יצא מהמקום לכמה דקות, ואז חזר פנימה עם אקדח וירה לאב לחמישה בראש מטווח קרוב.
גומס נמלט מהזירה ולמרות שהוצא צו מעצר נגדו, הוא מעולם לא נתפס. משפחתו האבלה של ג'יבאלדו מעולם לא ויתרה על התקווה להביא את רוצחו למשפט, ובתו הבכורה, שהייתה רק בת תשע בזמן מותו, הקדישה את חייה לתפיסת הרוצח של אביה.
בגיל 18, לאחר סיום הלימודים בתיכון, ג'ייסלין, בתו של ג'יבאלדו, התקבלה לבית הספר למשפטים והפכה לעורכת דין שבע שנים לאחר מכן. עם זאת, בשנת 2022, היא ויתרה על קריירת המשפטים שלה כדי להפוך לשוטרת, ושנתיים לאחר מכן, ב-19 ביולי 2024, היא עברה את הבחינה והתמנתה רשמית כחוקרת במשטרת מדינת רוריימה. היא ביקשה מיד תפקיד במחלקה לחקירות רצח, מה שנתן לה הזדמנות לרדוף אחרי אלבס גומס.
בתקשורת המקומית דווח שבשנת 2013 גןמס נידון ל-12 שנות מאסר על רצח ג'יבאלדו חוסה ויסנטה דה דיוס, אך מאחר שמעולם לא נעצר לאחר ביצוע הפשע, לא בוצע גזר הדין. עורכי דינו ערערו על ההחלטה בשנת 2014 ובשנת 2015, אך שני הערעורים נדחו על ידי בית המשפט העליון לצדק במדינה. צו המעצר האחרון לגומס הוצא בשנת 2019, כך שמגבלת הההתיישנות מסתיימת בשנת 2031, מה שאומר שככל שג'ייסלין תלכוד את גומס מהר יותר, כך יהיה לו יותר זמן לבלות מאחורי סורגים.
ב-25 בספטמבר, לאחר 25 שנים ארוכות, ג'ייסלין סילבה דה דאוס, שרק לפני חודשיים החלה את הקריירה שלה כשוטרת, הגשימה את חלומה והביאה את רוצח אביה לדין. היא וצוותה מצאו אותו מסתתר בחווה באזור נובה סידדה ליד בואה ויסטה ועצרו אותו והוא נשלח לרצות את 12 שנות המאסר על הרצח שביצע.
"כשראיתי אותו בתחנת המשטרה, נגישתי אליו במיוחד כדי להציג את עצמי ולהגיד לו מי אני ושהייתי אחראית על ביצוע צו המעצר", אמר סילבה דה דאוס, "זו הייתה התפרצות של רגשות שהפכו לדמעות של הקלה, שכן נראה היה שהיום הזה לעולם לא יגיע. שיתפתי את הבשורה עם המשפחה שלי, וכולם הרגישו תחושה אדירה של רוגע ושהצדק נעשה. חיכינו זמן רב, ולמרות שלא האמנו, הצלחנו להגיע לרגע הזה. בכיתי מהקלה כי אחרי כל כך הרבה זמן, הרגשתי כאילו משקל עצום הוסר מכתפיי".