ההשוואה בין בנימין נתניהו לבין וינסטון צ'רצ'יל, שנעשית לעיתים קרובות על ידי תומכי הימין בישראל, מתבססת על תמונה פשטנית ולא מדויקת של שני המנהיגים. היא מתעלמת מהבדלים עמוקים ומהותיים באופי המנהיגות, בגישה הפוליטית, ובקשר עם העם ועם בעלי הברית. בפועל, ההשוואה האמיתית והמתאימה יותר עשויה להיות דווקא בין נתניהו לבין לואי ה-16 בצרפת שלפני המהפכה. צ'רצ'יל, במהלך מלחמת העולם השנייה, היה מנהיג שפעל מתוך תחושת שליחות עמוקה ושמר על יחסים קרובים ומכובדים עם בעלי בריתו, במיוחד עם נשיא ארה"ב, פרנקלין ד. רוזוולט. הוא הבין שגורלה של בריטניה תלוי בתמיכה ובשיתוף הפעולה האמריקאי. על אף חילוקי הדעות ביניהם, צ'רצ'יל הצליח לשמור על כבוד הדדי ולבנות מערכת יחסים קרובה שהייתה קריטית לניצחון בעלות הברית. מנהיגותו של צ'רצ'יל התאפיינה ביכולת להתגבר על משברים מתוך חיבור עמוק לעם הבריטי ורצון להגן עליו, ולא מתוך ניסיון לקדם אינטרסים אישיים או פוליטיים.
בניגוד לכך, נתניהו פועל לא פעם מתוך ניכור ובידוד פוליטי ביחס לשותפיו המרכזיים, ובפרט ביחס לארצות הברית. במקום לשמר יחסים קרובים ומכובדים עם ממשל ביידן, נתניהו מאמץ גישה של עימות גלוי ואף נוקט צעדים שלא יכולים להתפרש אלא כהתערבות במערכת הפוליטית האמריקאית. הניסיון להשפיע על הבחירות בארצות הברית כדי להבטיח את ניצחון דונלד טראמפ מסכן את התשתית הדו-מפלגתית של התמיכה בישראל ולכן את הברית ארוכת השנים בין ישראל לארצות הברית ומשקף ניהול לא אחראי, המנוגד לחלוטין לדפוס הפעולה של צ'רצ'יל.
יתרה מזאת, הניתוק ההולך וגדל בין נתניהו לבין חלקים נרחבים בציבור הישראלי, כמו גם השחיתות הפוליטית שמאפיינת את שלטונו, מציבים אותו במצב שמזכיר יותר את לואי ה-16, המלך האחרון של צרפת לפני המהפכה הצרפתית. לואי ה-16 נודע בהנהגה כושלת וחסרת חיבור לעם, ונראה שנתניהו הולך בדרך דומה. קידום ההפיכה המשטרית, הניסיונות לערער את מערכת המשפט ולהחליש את עקרונות הדמוקרטיה, כל אלה משקפים ניסיון להיאחז בכוח בשלטון על חשבון טובת הציבור.
בנוסף, מערכת היחסים של נתניהו עם מערכת הביטחון שונה בתכלית מזו של צ'רצ'יל. צ'רצ'יל שיתף פעולה עם אנשי הצבא, כיבד את דעתם ומקצוענותם, שמע עצותיהם והתבסס על ניסיונם כדי להוביל את בריטניה לניצחון. לעומתו, נתניהו מקדם נרטיב שבו אנשי מערכת הביטחון מוצגים כיריבים פוליטיים. הוא מתעמת עם ראשי צבא וגורמי ביטחון מרכזיים שדעתם לא תואמת את עמדותיו האישיות ומציג את המלצותיהם המקצועיות כמוכוונות פוליטית. לאחר מתקפת 7 באוקטובר, נתניהו פתח בקמפיין שמטרתו להרחיק מעליו את האחריות למחדל ולהטיל את כל האשמה על צה"ל ומפקדיו. במקום לקבל אחריות כמנהיג המדינה אשר גיבש ומשך למעלה מעשור הוביל את אסטרטגית חיזוק מפלצת החמאס, הוא מנסה להסיט את תשומת הלב מהכשל האסטרטגי ולמקד אחריות בלעדית במערכת הביטחון. גישה זו לא רק פוגעת באמון הציבור בצבא, אלא גם מערערת את היציבות הפנימית והחוסן הלאומי של ישראל. בניגוד לנתניהו, בכירי מערכת הביטחון קיבלו עליהם אחריות לכישלון ההרתעה, ההתראה והתגובה. בניגוד לו, חלקם פרשו ואחרים
מתכוונים לעשות זאת. ובניגוד לו הם התעשתו, הפיקו לקחים ומובילים את המערכת להצלחות מרשימות.
התחזית לעתיד ישראל ברורה: כדי להבטיח את קיומה וחוסנה של המדינה, חייבת להתרחש מהפכה —מהפכה ללא אלימות וללא שפיכות דמים, שתשפיע לטובה על העתיד. זו צריכה להיות מהפכה בקלפיות, שבה עם חפץ חיים יבחר במנהיגות ערכית שתתנהל לאור ערכי היסוד של הציונות ותשים במרכז את הערבות ההדדית, הלכידות החברתית, והפעולה המשותפת למען הגשמת המטרות הלאומיות. כדי לחזור לערכי העבר ולהבטיח עתיד טוב יותר, על העם הישראלי להתלכד סביב ערכים אלה ולבחור מנהיגות שתשים את טובת המדינה בראש סולם העדיפויות שלה.
אלוף (מיל') גדי שמני היה מפקד פיקוד המרכז, מזכיר צבאי לשני ראשי ממשלה ונספח צה"ל בארה"ב. הוא חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל".