למרות שאני סולד מרוב הדברים שקשורים בדתות מאורגנות, את יום הכיפורים אני דווקא אוהב. מאוד. יכול להיות שזה בגלל שנולדתי ביום כיפור, וכילד הייתי חוגג יום הולדת על אופניים - אבל זה בעיקר בגלל שהצום שאנשים בוחרים לעשות משפיע רק על עצמם, ולא על אחרים. לא רוצים לאכול? אל תאכלו. זה לא עניין שלי. כל עוד אנשים לא פוגעים באף אחד - ממש לא אכפת לי מה הם עושים. לא משנה אם זה לצום מתוך אמונה בכפרה או פשוט לבחור להיות בשקט באותו יום. כמו שאני לא חושב שדתיים צריכים להתערב אם הומואים מתחתנים או לא - כל עוד אף אחד לא מכריח אותם להתחתן איתם.
יש מי שיגיד שהכפייה הדתית של יום כיפור צריכה להפריע לחילוני המצוי - הכל סגור, אסור לנסוע במכונית וכו'. אבל האמת, גם זה שטויות. הלוואי והיו יותר ימים בשנה שבהם הייתה הסכמה שלא נוסעים במכוניות. זה טוב לסביבה, זה טוב לאדם ושוב, זה פשוט לא פוגע באף אחד. הייתי שמח אם היו יותר ימים בשנה שבהם כולנו עוצרים לרגע מהשגרה. אולי עשרה ימים כאלה בשנה, בלי עבודה, בלי נסיעות - רק זמן למנוחה. דווקא בהסכמה החילונית להשתתף ביום הזה, אפילו בצורה פאסיבית, יש משהו נכון.
ספציפית לגבי עניין הסליחות אני אמביוולנטי. אני לא חושב שצריך יום אחד מרוכז שבו מבקשים סליחה, וגם לא חושב שצריך יום מיוחד שבו צריך למחול על הכל. סליחה אמיתית באה מהלב, לא כי "היום צריך". אני סולח לאנשים שמתנהגים כמו בני אדם, ושוכח לאנשים שעושים טעויות מתוך היותם אנושיים. אני מתנצל כשאני מרגיש שזה ראוי - לא כי יש חובה.
ולא, אני לא מאמין באלוהים קטנוני שמצד אחד זוכר לנו כל חטא קטן, ומצד שני ימחל לנו אם לא נאכל ונשתה יום אחד. איזו מין פנקסנות מוזרה זאת. זה פשוט לא מתאים לי. אני יודע שזה פשטני, אבל אני שומע על כל כך הרבה אנשים שאומרים שהם צמים כדי לכפר, בזמן שהם צופים בסרטים בנטפליקס בשקט, כדי שהשכנים לא ישמעו. כל העסק הזה מנותק.
אבל השנה, יום כיפור הרגיש אחרת. כאבא לילדות קטנות אני כבר לא זוכה לחגוג יום הולדת על אופניים, אבל אני כן זוכה לרדוף אחרי ילדות על אופניים, ובעיקר חושש שמא אזעקה תתפוס אותן במקום בלי מרחב מוגן קרוב. מה קרה לימים היפים של ילדותינו שהחשש של הורים ביום כיפור היה שהילד יפתח את הסנטר בנפילה מהאופניים?
יותר מהכל, יום כיפור הפך אצלי ליום של אורי ודרור. הראשון היה בן דודי היקר, שנפטר ממחלת הסרטן כמה ימים אחרי יום הולדת 31 שלו. השני היה חבר יקר, שהחליט לשים קץ לייסורי הנפש שלו בקפיצה טראגית מחלון ביתו. שניהם מתו באותו יום. דרור נפרד מהעולם בבוקר, ואורי בערב - והשאירו אותי במערבולת רגשות קשה. הם נקברו זה ליד זה, בקברים צמודים, בלי שהכירו זה את זה בחייהם.
היום, ואני מודה שזה ילדותי מצדי, אני מקווה שהם מכירים. הם אמנם לא נפגשו מעולם בחייהם, אבל שניהם היו מוזיקאים מוכשרים. שניהם היו סקרנים. האחד היה חייכן כובש, השני מופנם צנום - אבל אהבתי את שניהם, ומנחם אותי לחשוב שהם מג'מג'מים ביחד איפשהו. זו מחשבה מרגיעה, ולא צריך להיות דתי כדי להאמין בה.
על הקבר של אורי חקוקה מילה אחת: "אהבה". זה גרם לי לחשוב למה יש יום מיוחד וקדוש לסליחות, שבו
כולם מתגייסים מכל קשתות האמונה, אבל יום האהבה עובר אצלנו בזלזול וציניות. לכן, היום אני לא מבקש
סליחה, אפילו לא על החפירה הזאת, אבל אני כן בוחר לפזר אהבה כמה שאפשר. אני לא צריך לעבור
אחד-אחד כדי לומר לאנשים "אני אוהב אותך", בעיקר כי אני מאמין שהאנשים שאני אוהב יודעים את זה,
היום ותמיד. ומצד שני, זו הפעם הראשונה בחיים שאני אוהב ומתגעגע ל-101 אנשים שמעולם לא פגשתי.
יש בי כעס עצום על האנשים שהפקירו אותם, אבל זה מגיע ביחס ישיר לאהבה שאני חש כלפי האנשים האלה, שלא הכרתי עד לפני שנה ושבוע. נראה לי שאורי היה אוהב את זה. נראה לי שדרור היה שואל אותי מלא שאלות על זה, ואם הייתי אומר לו שאני אוהב אותו הוא היה אומר שאני סתם מבלבל את המוח. אני כותב את זה ומחייך, וזה לא דבר מובן מאליו בימים האחרונים. אז זהו, חפרתי מספיק. מקווה שהיה צום קל למי שצם, או בינג' נעים למי שכפר, תחיו את החיים כי חיים רק פעם אחת. אם יש משהו שבתי קברות מלמדים אותנו, זה שצריך לחיות את החיים שלנו, ולא את החיים של אחרים. הלוואי שבאמת תהיה חתימה טובה, וכבר בסוכות יהיו לנו עוד 101 מסובים.