חלפה שנה מאז מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר, שנה בה ישראל מתמודדת עם איומים צבאיים ישירים משבע חזיתות שונות. יחד עם זאת, השנה האחרונה הפגישה את ישראל עם זירת מאבק נוספת אותה הכירה במלחמות קודמות, אך לא בעצימות וברב-ממדיות כזו - הזירה הבינלאומית.
כישראלים, הרגשנו שהמערכת הבינ"ל וידידות ברחבי העולם מציבות בפנינו סטנדרט כפול. הסדר העולמי, טיבם של הארגונים הבינלאומיים, דעת הקהל העולמית והרשתות החברתיות אתגרו את ישראל לאורך כל השנה האחרונה. חלק מזה כרוך בהתפתחויות בשטח, וחלק בכלל קשור בתזוזת לוחות טקטוניים במערכת הבינ"ל. בישראל הורגש מוקד רעידת האדמה.
3 אבחנות מרכזיות על הזירה הבינלאומית
1. מלחמה בצל סדר עולמי משתנה: התחרות בין המעצמות האיצה בשנה האחרונה מאבקי השפעה וגיבוש מחנות מתחרים ומוסיפה לערער את הסדר העולמי הקיים. מחנה אוטוקרטי הכולל את סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה פועל לפרק את הסדר העולמי הדמוקרטי, וניצל את מלחמת "חרבות ברזל" כדי לפגוע באמינותה של ארה"ב כמובילת המחנה המערבי דרך ניגוח בלתי פוסק שלה ושל ישראל בפורומים הבינלאומיים.
התחרות הבין-מעצמתית והמלחמות בעזה ובאוקראינה, דחפו את סין, רוסיה ואיראן להידוק שיתוף הפעולה ביניהן. בייג'ינג ומוסקבה שימשו גב מעצמתי לטהראן לאורך השנה האחרונה, תוך הבלגה על פעילותה האזורית והתקדמותה בתוכנית הגרעין. לכך נוספו גם המנגנונים של הזירה הבינלאומית בעצרת הכללית ובמועצת הביטחון של האו"ם שמשותקים בגלל מאבקי הכוחות המעצמתיים והיעדרם מ"שיניים" אמיתיות. אלו שימשו במות לניגוח ישראל ונידויה מהעולם.
2. ערעור "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב: בשנה האחרונה סיפק הממשל האמריקאי תמיכה חסרת תקדים לישראל, כולל "מטריה מדינית" במועצת הביטחון וגיבוי צבאי ודיפלומטי. יחד עם זאת, הפוליטיזציה של ישראל בפוליטיקה האמריקאית הרקיע שחקים. בשנת בחירות לנשיאות בארה"ב, ישראל הפכה לאחד משאלות המחלוקת המרכזיות במדיניות החוץ האמריקאית.
הקיטוב הפוליטי הבין-מפלגתי והפנים-מפלגתי בארה"ב הוסיפו לערעור יסודות "היחסים המיוחדים" בין ישראל לארה"ב והגבירו שיח על ישראל כ"נטל". כך גם התנהלות ממשלת ישראל מול הדרג המדיני לוושינגטון אתגרה את התיאום האסטרטגי בין ההנהגות ויצרה תסכול בקרב מעגלים פוליטיים כלפי ישראל שטרם ברור כיצד ייפתר.
3. אתגרי הלגיטימציה של ישראל: שנה לתוך המלחמה שהחלה עם גיבוי מערבי נרחב לזכותה של ישראל להגן על עצמה, ישראל מתקשה לקבל גב משותפותיה ונלחמת על זכותה להגנה עצמית. המערכה מדינית-משפטית בבתי הדין הבינ"ל מאיימת לצבוע את ישראל באובדן ערכיה היהודיים, ולהרחיק מחיקה ידידות רבות.
המערכה נגד ישראל ובכיריה מאיימת לא רק על תדמיתה המדינית אלא גם על יכולתה הממשית להגן על עצמה עם הגבלות אמל"ח המגיעות גם משותפות קרובות כמו בריטניה וגרמניה. זאת על אף מאמצים כבירים לעמוד בדין הבינ"ל תוך מזעור הפגיעה בחפים מפשע. למערכה המדינית-משפטית מצטרפת גם המערכה נגד ישראל במרחב הציבורי וברשתות חברתיות. לאורך שנה במלחמה, השימוש ב"באז-וורדז" קליטים (מילות רחש) שולב במערכה נגד ישראל, ובהם גם מונחים שמטרתם לייצר משפטיזציה למאבק הישראלי להגנה עצמית. הרשתות סייעו לרבים ולהפיץ דיסאינפורמציה, לעיתים מבוססת בינה מלאכותית, על המצב ברצועה שותפו ע"י עשרות מיליונים. במקביל, הרשתות הרחיבו את משמעות "הרב"ט האסטרטגי". כך כל חייל בשטח החזיק בהשפעה רחבה מבעבר על תדמית ישראל.
אז מה צריך לעשות הלאה?
בחלוף שנה למלחמה, ישראל חייבת לחזק נוכחותה בזירה הבינ"ל, ולפעול לייצוב "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב וחיזוקם:
1. שימור "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב: מול וושינגטון, ישראל נדרשת להגות לאחר הבחירות לנשיאות תכנית לחיזוק היחסים הדו-מפלגתיים עם ארה"ב במרחבים בהם יש הסכמה - יהיה הממשל אשר יהיה אחרי נובמבר - ולייצר מנגנונים לליבון מחלוקות ולהסכמות בילטראליות המעוגנות במכתבי צד.
2. חיזוק הקשרים עם מדינות "Like Minded": מול שותפות מהאזור ומאירופה ואסיה, על ישראל לייצר סדר יום דיפלומטי להתמודדות מול השת"פ הגובר בין סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה - ולהניא יחד איתן את בייג'ינג כמעצמה המרכזית בקבוצה מהמשך תמיכה בלתי מסויגת בטהרן . על ישראל להשתלב בסביבה ובמסגרות הכוללות מדינות "Like-Minded" ובהן הודו, יפן ודרום קוריאה, אוקראינה, גרמניה, בריטניה וצ'כיה - בדגש על שת"פ ביטחוני וטכנולוגי בהן לישראל נכסיות ייחודית דרכו ישראל תוכל להפוך את התדמית שלה - מנטל לנכס.
3. דחיפה להתאמת הנורמות הבינ"ל ל"שדה הקרב החדש": על ישראל לקדם שינויים בנורמות המלחמה ובאמנות בינ"ל ביחס להפעלות כוח ודיני מלחמה שמטרתן לבלום מתקפות דיפלומטיות על זכותה להגנה עצמית. על ישראל להיות שחקנית יוזמת, קונסטרוקטיבית ומובילה בזירה הבינ"ל בעיצוב הגבלות, ולקדם נורמות בינ"ל שתואמות ללחימה א-סימטרית בטרור המסתתר באופן מתוכנן אחרי אזרחים ומתעלמים מכל כללי המלחמה.
4. חיזוק הדיפלומטיה הציבורית הישראלית: ישראל צריכה לחזק את המערך הדיפלומטי שלה ולראות בדיפלומטיה ציבורית כיסוד להבטחת ביטחונה המדיני. מערך דיפלומטי זה צריך לכלול משלחות, כנסים, אירועי תרבות, וכן פעלתנות רבה ברשתות חברתיות. עם ההתרחקות בציר הזמן הגלובלי ממתקפת החמאס שחוללה את המלחמה- זה יהיה על כתפי ישראל להזכיר לעולם מול מי היא מתמודדת ועל מה היא נלחמת.
5. הרחבת הייצור הביטחוני המשותף: זהו אינטרס הדדי של ישראל וארה"ב לשמר תוכניות משותפות למחקר ופיתוח וייצור של מערכות צבאיות מתקדמות וכן לפתח פסי ייצור בקרב "Like-Minded" של תחמושת מערבית שתפחית תלות של שותפות בפסי ייצור בארה"ב ותקדם ייצור מערכות מתקדמות בהן לישראל יתרון יחסי. על ישראל לעבוד מול מדינות כמו גרמניה ופולין, דרום קוריאה, יפן, הודו, איחוד האמירויות, סעודיה לגיבוש שרשראות אספקה ביטחוניות שיפחיתו תלות בארה"ב וייצרו עצמאות חימושית ונכסיות ישראלית במסגרת קואליציה של מדינות.
***
אילי ירון לוי הוא ראש התוכנית המעצמתית ב-MIND Israel
רון פרידמן הוא חוקר הזירה הבינלאומית ב-MIND Israel