כל מי שפוגש באחרונה את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שב עם אותה התרשמות - "הוא בהיי/בעננים/זורח/על הגל". המטפורות משתנות, אבל הדיווח זהה: נתניהו במצב רוח מעולה.
שרשרת ההצלחות המבצעיות של פיצוצי הביפרים וחיסול נסראללה, כמו גם ההתחממות בגזרה האיראנית, משוש חייו, החזירו לו ניצוצות לעיניים והקפיצו לו את הביטחון העצמי לשמים, לגבהים בהם לא שהה לפחות שנה, אם לא יותר.
לצד ההיפוך האסטרטגי מהמחדלים וההתבוססות בדרום לביצועיות ולהתקפיות בצפון, הוא מתבשם גם מאוויר הפסגות הפוליטי, שהפך צלול עוד יותר בזכות גדעון סער. הלבנה הנוספת שהעניק לקואליציית ה-64 מבצרת אותו בשלטון, בדיוק במלואות שנה לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה.
אם מישהו היה אומר לנתניהו אז, בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר, שאחרי שנה מצבו יהיה כל כך טוב, כנראה שהוא - וגם רוב מדינת ישראל, יש לומר - לא היה מאמין לו.
כל מי שפגש את נתניהו באותם ימים, כשהחלו להתברר זוועות הטבח וממדי החורבן וההרס, דיווחו גם אז התרשמות זהה - רק הפוך: כולם תיארו ראש ממשלה בחרדה עם עיניים טרוטות ללא שינה, תשוש נפשית ופיזית, עד כדי חשש של מי ממקורביו מהתמוטטות. כפי שדיווח כאן ברק רביד, אפילו ביידן היה כה מודאג, אמר לאנשיו שמעולם לא שמע את נתניהו כך, "מוכה הולם", ומיהר לעלות על טיסה לישראל.
שנה חלפה, והאימה שהשתקפה בפניו של נתניהו התפוגגה, התאוששה ושבה, בהדרגה, לזחיחות הטבעית שלו, איתה הוא מתהלך כיום. בנאומי יום השנה הראשון לטבח שמחת תורה שצוינו השבוע, בעוד אומה שלמה התכנסה לתוך כאב, שבר, וסבל מהמחשבה שיש עוד 101 חטופים שנמקים בעזה, ראש הממשלה פיזר מסרים על תקומה וניצחון.
זה לא רק ניתוק או הנדסת תודעה המונית שמנסה לעצב מחדש את הנרטיב הלאומי של 7 באוקטובר, מסיפור של הפקרה לסיפור הצלחה, אלא גם שיקוף של התודעה של נתניהו את עצמו, כמי שהצליח, בניגוד לצפיות, להתרומם מבין האשפתות לעוד תקומה וניצחון אישיים על יריביו ועל כל מי שמייחל להחלפתו.
נתניהו לא במקרה לא מצא זמן, בכל השנה החולפת, לראות בעיניו את מה שקרה בניר עוז, הקיבוץ שעבר שואה ב-7 באוקטובר. את מספר הביקורים שלו בבארי וכפר עזה אפשר לספור על יד אחת, פחות מכמות הפעמים שהוא נכנס עם כוחות צה"ל לגיחות ברצועה כדי להצטלם בעודו מדבר על ניצחון מוחלט. הוא גם לא נפגש עם תושבי הקהילות והקיבוצים שנטבחו באותו בוקר, או עם קהילת שורדי הנובה, למעט כאשר נתקל בבודדים מהם תחת הכובע של משפחות חטופים או משוחררות מהשבי. משפחות שכולות בודדות בלבד, מבין למעלה מ-1,200 ישראלים ששילמו בחייהם על ההפקרה, זכו לביקור תנחומים, ואלה שכן - נסרקו קודם במסרקות ברזל כדי להימנע מהתפרצויות זעם ומחאה. הורי התצפיתניות שנרצחו בנחל עוז חיכו יותר מתשעה חודשים עד שהוזמנו אליו לפגישה, שבמהלכה סירב לדרישתן להקים ועדת חקירה ממלכתית וגלגל את האחריות לצבא.
נתניהו עשה ככל יכולתו כדי להרחיק את עצמו מכל סממן של הכישלון המדמם, ונמנע מכל מפגש אקראי ובלתי אמצעי שיכול היה לעמת ולאמת אותו עם הכאב והיגון. לכן, הוא הבריז כמעט מכל אירוע וטקס ממלכתי. גם לאלה שמירי רגב צילמה עבורו ללא קהל - הוא שיגר נאומים מוקלטים מראש, בהם הוא שב וחזר בעקביות על המילה ניצחון, בשלל הטיות.
החל מהכובע הממותג של "הניצחון המוחלט", דרך ההבטחה האייקונית ל"פסע מניצחון", עד לספין האחרון, שהוצג בישיבת הממשלה לציון שנה לטבח, לשינוי שם המלחמה ל"מלחמת התקומה", נתניהו משווק לתומכיו מציאות אלטרנטיבית לקטסטרופה ההיסטורית שתירשם לנצח על שמו.
על הדרך, כהרגלו, הוא גם מתייג וממתג את כל מי שמעז לבקר או להתנגד לו כתבוסתן או שמאלן שמחזק את חמאס וחיזבאללה, ולא רוצה לנצח אותם ביחד אתו. בכלל זה, אפשר לשמוע באולפני ערוץ 14 את השמות של שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר, הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט, וגם טייסי מילואים, "אחים לנשק", ועוד רבים וטובים שהקדישו את מרבית שנות חייהם לביטחון המדינה. וכמובן, גם היועמ"שית, הפצ"רית, שופטי בית המשפט העליון, התקשורת, את כולם מכונת התעמולה שלו משחירה ללא הרף, בין אם כאחראים למחדלי העבר או כמי שמפריעים בהווה לניצחון. כל זה בזמן שהורים שכולים ומשפחות חטופים עם נימה של ביקורת נחתכים בהפגנתיות מהשידור.
מאז תחילת המלחמה, נתניהו מסיים כמעט כל נאום או הצהרה מצולמת שלו עם הלהיט העל זמני - "ביחד ננצח". רק שמרוב מלחמות פנימיות שהוא מנהל תוך כדי המלחמה - עולה השאלה מי האויב שהוא רוצה לנצח ולאיזה ביחד הוא בדיוק מתכוון, כשהממשלה שלו בדרך להכשיר השתמטות המונית של בני ישיבות בזמן שמילואימניקים עושים עכשיו קו בפעם השלישית או הרביעית.
גם השבוע, בעיצומם של הרגעים הכי מתוחים וגורליים במערכה מול איראן, כשהעולם כולו דרוך בציפייה לתגובה הישראלית על מתקפת הטילים ששיגר משטר האייתולות ערב ראש השנה, נתניהו בחר ללבות מחדש את העימות מול גלנט עם סצנה סביב אישור הנסיעה שלו לארצות הברית. אכן, מה שישראל צריכה עכשיו זה שכל אויביה יראו את הצמרת האסטרטגית שלה מתקוטטת עם עצמה, ותקריות מביכות שחושפות את הקרע מול בעלת הברית החשובה ביותר לביטחוננו.
נתניהו כמובן ידע ועודכן על ההזמנה שקיבל גלנט מהפנטגון ימים מראש, מספיק זמן כדי לכנס קבינט ולאשר את גבולות הגזרה - גם של התגובה וגם של הנסיעה - אבל הוא העדיף לשחק משחקי כוח מול שר הביטחון ומול הבית הלבן עד הרגע האחרון, רק כדי להראות מי הבוס. לא מן הנמנע שהוא קיווה שגלנט ימרה את פיו וייסע בכל זאת, ובכך יספק עילה חדשה לפיטוריו. גלנט, בינתיים, לא מעד, אבל בהתחשב בדיווחים על מצב הרוח המרומם של נתניהו, אפשר להעריך בזהירות שהפרק הבא בסאגה הזו כבר קרוב.
בין אם זה גלנט, הלוי, בר או האלוף במיל' ניצן אלון, בין אם בתמלולים שגרתיים של עימותים בקבינט או הדלפות מתוזמרות על ההתראות שניתנו או לא ניתנו לפני ה-7 באוקטובר, המלחמות הבלתי נגמרות של נתניהו בצמרת מערכת הביטחון, בעיצומה של המלחמה, שאין להן שום קשר, לא לביטחון ולא לניצחון, מאששות את החשד שהסיסמאות הקליטות על ניצחון מוחלט הן בעיקר כלי במסע התקומה וההישרדות שלו בשלטון.