ביהמ"ש העליון בפס"ד מכונן הורה אתמול לעיריית תל אביב לאפשר קיום תפילה בהפרדה מגדרית ביום כיפור בגן מאיר שבעיר, לרבות הקמת מחיצה. בכך אימץ את הצעת הפשרה של העותרים נגד העירייה.
הביקורות של הצד הליברלי לא איחרו לבוא, ולא בכדי, שלושת שופטי העליון, גרוסקופף, כשר ומינץ קבעו כי מארגני התפילה "יהיו רשאים לקיים את התפילה על פי המסורת הדתית המקובלת עליהם, וכי לשם כך יהיו רשאים להקים את האמצעים הנדרשים לקיום התפילות באופן האמור, לרבות מחיצה בעבור אותם מתפללים המבקשים לקיים את התפילה בהפרדה בין גברים לנשים".
מדובר בפס"ד חשוב מאוד ומכונן. ודווקא מהבחינה הליברלית. לראשונה מכיר ביהמ"ש העליון באונתולוגיה ליברלית היודעת לחבק קהילות משוסעות. מצב המאפיין את החברה בישראל.
לא עוד ליברליזם אוניברסלי שאינו מחבק קהילות, אלא ליברליזם שמכיר בכך כי יש נורמות בקהילה החרדית שאפשר לחיות איתם, ובלבד שאינן פוגעות באופן אנוש בליברליזם.
גם הבחירה בגן מאיר היא משמעותית, כי לא מדובר באייקון תל אביבי כמו דיזנגוף סנטר או כיכר המדינה, שבעיר המגוונת ראוי שיהיה ניטרלי. לא בטוח כלל שהשופטים היו מאפשרים תפילה בהפרדה שם. בסופו של דבר החליטו העותרים מארגון ראש יהודי להימנע מתפילה בגן מאיר והזמינו את המתפללים להגיע לבית הכנסת ברחוב בר כוכבא בעיר, בשל הרצון באחדות ומניעת מחלוקות מיותרות בזמן מלחמה. אך אין בכך כדי להפחית מחשיבות פסיקת בית המשפט, שרואה את צרכי הציבור הדתי כהווייתם.
ביהמ"ש העליון לראשונה התייחס לתפילה בהפרדה של החרדים בתל אביב כפי שהתייחס לתפילה של הציבור הערבי בגן צ'ארלס קלור. הווה אומר שראוי לקהילות שונות לממש את תרבותן, ובלבד שהנורמה לא פוגעת באופן אנוש בליברליזם, רציונל אותו טבעה השופטת חיות בפסה"ד בעניין חוק יסוד הלאום. רציונל חכם שראוי לאמצו כפשרה בין ליברליזם ובין שמרנות. פסק הדין הזה מצטרף לפסיקה שקבעה את לימודי תואר ראשון בהפרדה.
זאת העת לברך את בית המשפט העליון על התוויית הדרך באיזונים שבין יהודית ודמוקרטית. שופטי בג"צ מוכיחים כי ניתן לגשר בין שני הסעיפים ויש רק לקוות שמלאכת האיזונים בין השסעים רק תימשך.
ישראל חברה משוסעת. יהודי מול ערבי, יהודי דתי מול יהודי חילוני, ספרדים מול אשכנזים, ליברלים מול שמרנים. כדי לחבר את השסעים צריך לכוון למכנה המשותף. הוא צריך להיות מפורט וברור. ממקרה פרטני אחד למשנהו. פס"ד תפילה בהפרדה בגן מאיר הוא מקרה שכזה.
כמה חשוב הקול הזה. כמה חשוב שיצא מאת שופטי העליון. אותו מוסד שקבע לנו את מסכת זכויות האדם מפסיקה לפסיקה במשך עשרות בשנים. הפסיקה הזאת מסמלת את הדרך בה על החברה בישראל לצעוד, באמצעות מוסדותיה, באימוץ נרטיב חדש, היודע להכיל את השסעים שבה.
הדיונים צריכים להתקיים במסגרת הסמכות המכוננת של הכנסת, תוך שיתוף הרשויות כולן, ושיתוף החברה בישראל על חלקיה, יהודים לגווניהם ומיעוטים.
הנרטיב אותו בגץ אימץ הוא נרטיב ליברלי - קהילתני במסגרת מדינה יהודית דמוקרטית ורב תרבותית. מדינה המכבדת את חופש הפרט ויודעת להסכים על הגבלות יהודיות תרבותיות ברשות הרבים. מדינה שיודעת לחבק את המיעוט שבה - מדינה רב תרבותית.
מחבר המאמר הוא מומחה למשפט ציבורי ומדיניות ציבורית, האקדמית ת"א יפו