כשערב יום הזכרון ירד והחשיך עוד קצת את הלב, ומעלינו המשיכו הרקטות לשרוט את השמיים בשובלים לבנים של יירוט, שודרו בזה אחר זה שני הטקסים לציון האסון הקשה בתולדות ישראל. צפיתי בשניהם ורציתי עוד. מבחינתי שיהיה טקס שלישי ורביעי ואם צריך גם חמישי, לאורך כל הלילה. אני לא פוחדת מריבוי טקסים. להפך. אי אפשר לדחוס יותר את הכאב, את עם ישראל כולו, לפורמט אחד, ממלכתי. זה כבר לא עובד.
בבוקר שלמחרת התחילו ההשוואות. איזה משני הטקסים המתחרים, שעוד לפני שעלו לאוויר הצליחו לקרוע עוד קצת את התפרים של העם, היה כואב יותר, נוגע יותר, אומנותי יותר, ומי זכה ליותר צופים - הטקס הממלכתי, שהופק על חשבון המדינה, או טקס המשפחות, שמומן מתרומות. נדמה לי שהמספרים הסכימו איתי. שני הטקסים זכו במספר צופים זהה. גם הצופים רצו לראות עוד. הציבור מבין שמשהו השתנה בחברה הישראלית ושאנחנו לא צריכים לדבר בקול אחד יותר. יש מקום לכולם.
התרגלנו לשבת סביב מדורה אחת בימי חג ואבל, כי אם לא נשב מאוחדים, מכוונים בדיוק לפי אותו טון, ושרים שירי פלמ"ח בקול אחד, לא תהיה פה מדינה. אבל כמו שנוהג לומר הרב מיכאל מלכיאור, באופן כל כך פיוטי ומדויק, "כשמנגנים רק על מיתר אחד, אי אפשר להפיק מוזיקה מאוד מעניינת. אבל אם פורטים על כל המיתרים שיש בעם, בישראל ובתפוצות, אפשר ליצור מוזיקה נפלאה".
ביום הכיפורים, יום חשבון הנפש של אחרי טקסי הזכרון, כבר מותר לקרוא למציאות החדשה שנוצרה כאן בשנים האחרונות והקשות של הפילוג בעם בשם, להודות שהפכנו לאחרים, ליותר מורכבים. אנחנו כבר לא העולים החדשים שנכנסו לכור ההיתוך הישראלי ויצאו ממנו יצוקים בתבנית אחת של צבר עם קוצים, גם אם בהמשך ניתנה לנו הפריווילגיה לשמור על המוצא שלנו באמצעות המוסיקה, המאכלים והמנהגים. העיקר שכולנו נמחא כפיים בטקס המשואות, כשהדגלנים של משמר הכנסת יוצרים על הרחבה מנורה עם שבעה קנים ונמחה דמעה עם ההורה השכול שידליק את האש.
ככל שהמדינה הזאת מתבגרת, אזרחיה הופכים לרב ממדיים. אדם יכול להיות חילוני, שתומך בתפילה בהפרדה במרחב הציבורי, או חרדי עם פאות והומוסקסואל מוצהר, שמרגיש קרוב לאלוהים. שני חיילים, באותה הדרגה, נכנסים לעזה עם הכוחות. אחד נלחם כדי לשחרר את החטופים, והשני מוכן לתת את הכל בשביל האדמה. האחד לא טוב מהאחר. שניהם יכולים למות בקרב.
אי אפשר שלא לכבד את השרה אורית סטרוק, שהדעות הפוליטיות שלה מוציאות מדעתן מחצית מהציבור, על כך שבניה שירתו או משרתים ביחידות קרביות, או את השר לפיתוח הנגב והגליל, יצחק וסרלאוף, מעוצמה יהודית, שעולה להר הבית בתשעה באב בשביל הפרובוקציה, אבל כבר שנה שאין לו יום ואין לילה, כי הוא מקדיש את כל כולו לתושבי הצפון והדרום.
אז תנו לנו עוד טקס ועוד אחד. יש מקום לכולם. כל טקס הביא קולות אחרים, כואבים, האיר עוד נקודת מבט שלא ידענו שנמצאת שם. אף אחת מהן לא מתעלה על האחרת, וכל אחד מאיתנו יכול למצוא פיסה להזדהות איתה. לא צריך להיבהל מהשוני, אלא להביט בו בסקרנות ולתת לו מרחב. אב שכול מפורום התקווה, או אם חטוף ממטה החטופים, מדברים כל אחד את הכאב האותנטי שלו. אחד נגד הממשלה, אחד עם הממשלה, אף אחד מהם לא דורס ואת האחר או מוחק אותו.
כי מותר לכאוב אחרת, לחשוב אחרת, להיראות אחרת, לשיר ולרקוד אחרת. לא כולם חייבים לצעוד בסך לפי אותו הקצב. אחד מתחבר לפיוט של אמיר דדון ושולי רנד והאחר מת על החולצה המתריסה של עברי לידר ויש כאלה שניהם פרטו להם על מיתר בנשמה.
לא קל לאמץ את דרך החשיבה הזאת, כשבמהלך כל כך הרבה שנים חונכנו וגדלנו לחלוקה דיכוטומית של או זה או זה. אבל אפשר גם וגם. אחסוך מכם את הממבו ג'מבו רוחני, המלווה בכותרות מוזהבות עם כנפיים, של קבלת השונה. אלא אבקש מכל אחת ואחד מאיתנו קצת גמישות מחשבתית, וניטרול של הצורך האוטומטי לכבוש את האחר ולהכניע אותו. עם ישראל חי והוא מנגן את ההיסטוריה שלו בסימפוניה פנטסטית, בעשרה מיליון כלי נגינה שונים.