ברבים וברבות מאיתנו המראה של מנהג הכפרות בתרנגולים מעורר חלחלה: התרנגולים הנמקים בכלובים צרים, בערימה זה על זה ברחוב, ללא מזון ומים; הבעתה בעיני התרנגול כשמסובבים אותו מעל ראשו של ילד מבועת גם הוא; דם השחיטה שמלחלח את הנוצות הלבנות; הפרפורים של גוף שנאבק ללא תוחלת להישאר בעולם שהיה עבורו גיהינום מתמשך.
למרבית המזל, המראה הזה הולך ונעשה פחות שכיח. הרשת מלאה באתרים שמציעים "כפרות אונליין". באחד מהם מצאתי הסבר לפיו "כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל שיותר מובחר לקיים את מצוות פדיון כפרות בכסף ולא עם תרנגול מאחר והעניים מתביישים כשנותנים להם את התרנוגולים של הכפרות, באמרם, שלאחר שהשליך זה עונותיו על העוף, ועשאו כפרה, הוא נותנו לי. ועוד, שבגלל ריבוי השחיטה אצל השוחטים ישנם המון תקלות ומכשולות בכשרות, ולכן יש להימנע מכך וליתן כסף לעניים במקום". באתר אחר יש הנחיה מעשית כיצד לבצע את הכפרות בהידור אונליין באמצעות כרטיס אשראי, ביט, פייפל או העברה בנקאית: "מסובבים את המטבעות מעל הראש 3 פעמים. לאחר מכן אפשרי לפדות את המטבעות שקיימו בהם את המצווה, על ידי תרומה בכרטיס אשראי אונליין באתר, והמטבעות חוזרים לקדמותם".
להתנגדות למנהג הכפרות בתרנגולים יש היסטוריה ארוכה ביהדות, מבעל השולחן ערוך שכתב ש"יש למנוע את המנהג" (שו"ע, או"ח ס' תר"ה), דרך הרשב"א שהסתייג ממנו משום שעולה ממנו ניחוח פגאני, או כלשונו "נראו בעיני כדרכי האמורים" (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן שצ"ה) וכלה בפוסקים בני ימינו, כגון הרב חיים דוד הלוי, שהיה הרב הראשי של תל-אביב, שכתב: "ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים" (עשה לך רב, חלק ג, עמ' ס"ז).
נחזור לחלחלה האוחזת בנו למראה שחיטת התרנגולים ברחובות העיר. איזו קריאת השכמה היא משמיעה עבורנו? טקס הכפרות מוציא לרחובות הערים אחת לשנה, את מה שמתרחש יום-יום במשחטות מגודרות ברחבי הארץ: תרנגולים נמקים בכלובים, ללא מזון ומים, ממתינים לתורם להישחט; דם השחיטה שמלחלח את הנוצות הלבנות (השחיטה מתבצעת בקצב של 12 תרנגולים בדקה לכל שוחט); הגוף המפרפר לשווא. זהו קיצם של חיים קצרים, חמישה שבועות בסך-הכול. תחילתם של חיים אלו בבקיעה במדגרה תעשייתית, ללא החום והטיפול של אמא תרנגולת. רובם בסככה צפופה ומסריחה - הגוף של התרנגולים המודרניים מעוות כל-כך, שרבים מהם מתקשים ללכת. לפני הפרק האחרון בחייו של התרנגול, הוא נדחס לכלוב הובלה ומועמס על משאית שתיקח אותו למשחטה. המשאיות, שכולנו מכירים אותן מכבישי הארץ, הן עוד הזדמנות נדירה עבורנו, לצד טקסי הכפרות, להציץ למציאות של תעשיית בשר העוף.
הצריכה של בשר עוף בישראל היא מהגבוהות בעולם. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אספקת בשר העוף לנפש עומדת על 50 ק"ג לשנה (כולל בשר הודו). מדובר בנתון ממוצע, ויש לזכור שבערך אחד מכל שישה ישראלים הוא צמחוני או טבעוני. לפי הנחיות התזונה הלאומיות אין לאכול עוף יותר מאשר שלוש פעמים בשבוע. בפועל ישראלים, שאינם צמחונים או טבעונים, אוכלים פי שניים ויותר. ההתמכרות של ישראלים לבשר עוף פוגעת לא רק בבריאותם אלא גם בחוסן של החברה הישראלית: התרנגולים עצמם אמנם גדלים כאן, אבל כמעט כל המזון שלהם מיובא. תלות בעוף משמעה תלות ביבוא של דגנים מחו"ל. בעידן של מלחמות ומשברים סביבתיים, האספקה היציבה של דגנים אינה מובטחת.
בימים הנוראים האלו, שבהם אנחנו מוקפות ומוקפים מכל עבר בדם שפוך, באלימות ובזוועה, כדאי להיזכר בדבריו של הרב חיים דוד הלוי. מדוע להתאכזר על בעלי-חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו? החלחלה שלנו מול טקסי הכפרות היא קריאת השכמה לחשוב על המתרחש יום-יום במשחטות. האם גם בשנה המתחדשת עלינו נמשיך לבלוס בשר של תרנגולים מעונים? ושמא הלוביה של סעודת ערב ראש השנה תהיה עבורנו רק ספתח לשפע של מאכלי שעועית ועדשים, חומוס ופול, סויה ומש, שיחד עם כל חבריהם במטבח הטבעוני, יחדשו עלינו שנה טובה יותר?
הכותב הוא עורך דין ופעיל בעמותת תנו לחיות לחיות