בכל שנה באים הימים הנוראיים, אלה הם עשרת ימי התשובה שבתוכם אנו נמצאים. אולם השנה החולפת הייתה כולה ימים נוראיים, ולא רק בהיבט של השפה - יום נורא שרודף יום נורא ואחריו עוד יום נורא - אלה הם גם ימים של מחשבה עמוקה, תובנה, סגירת פרק ופתיחת פרק חדש.
חג שמחת תורה הקרוב יסכם עבור כל עם ישראל שנה של מלחמת הישרדות ביטחונית-אזורית. מלחמה שנוספה על גבי מלחמת הישרדות ביטחונית-חברתית של ישראל כדמוקרטיה. זו שנה שבה למדנו שביטחון ישראל אינו תלוי ב"מר ביטחון" כזה או אחר, מושג שתמיד היה ריק מתוכן, אלא שביטחוננו תלוי רק בנו. בשנה הזאת, שבה כולנו נמצאים במנהרה אפלה וחונקת שעוד לא רואים לה סוף, מצאנו גם נקודות של אור, ובמסע הזה התחדדו בבהירות הערכים שלנו והזהות המוצקה, שבשמם יצאנו למאבק על דמותה של מדינת ישראל עוד קודם.
נכון, אנחנו עם מורכב בעל גוונים רבים, זהויות ומחלוקות, ולמרות כל השוני בין המגזרים - שאפנו תמיד לערבות ההדדית כערך עליון. העם הזה, שמקיים תמיד את חלקו בחוזה שבין אזרח למדינה, הבין שהמדינה הפסיקה לקיים את חלקה באותו חוזה שראשיתו היא הבטחת ביטחון: ביטחון קיומי, ביטחון חברתי וביטחון כלכלי. החזרת החטופים מיד, היא לב ליבו של אותו חוזה בין העם למדינתו. זו חובה עליונה של כל מדינה מתוקנת להגן על אזרחיה, שאם אינה עומדת בה היא מאבדת את זכות קיומה. אם היא אינה עומדת בה, זו כבר לא מדינה אלא אוסף של פרטים והחוזה כבר איננו אותו חוזה.
בימים שקדמו לשבעה באוקטובר, ראינו בכאב את ההתפוררות של החוזה הזה, את הזלזול וגבהות המצח של מי שאמורים לייצג אותנו אך החליטו לבעוט בכל המוסכמות החברתיות והערכיות המרכיבות את המרקם העדין של החברה הישראלית. את אלה שנבחרו ואז בחרו, ביודעין ובהפגנתיות, להכניס צלם להיכל ולרמוס ברגל גסה את הזהות היהודית הדמוקרטית ברוח מגילת העצמאות שנבנתה כאן במשך שנים.
ואנחנו? חשבנו שדמוקרטיה זה נתון, שלהיות חופשי או ליברל זה מובן מאליו, זה כמו האויר שאנחנו נושמים, ולמדנו בדרך הקשה שצריך להבהיר -כן, זאת אידיאולוגיה, כן, אנחנו מוכנים להקריב בשבילה, כן, מוכנים לתת הכל גם אם ייקח זמן. זאת איננה אמירה פוליטית זמנית, זוהי עמדה ערכית, יסודית, מבוססת ועמוקה אשר יצוקה בזהות של כל אחת ואחד מאיתנו והשנים האחרונות הבהירו שעלינו לקבוע את הקווים האדומים ולהזכיר כי גם למחנה הענק הזה זה יש את ה"יהרג ובל יעבור" שלו. אנחנו לא מבטלים זהויות אחרות בשם ערכינו, אבל לא ניתן שייקחו לנו את הזהות ויפקיעו אותה מאיתנו.
אחרי כמעט שלושים שנה של רמיסה, טשטוש הזהות וכירסום היסודות, שלושים שנה שבמהלכן ניסו לשכנע אותנו בביטול הנראטיב הדמוקרטי ליברלי, בביסוס הסיפור לפיו המחנה העצום הזה לא חי את הערכים היהודיים, כאשר החרב הונפה קרוב מדי לצוואר, התעוררנו באחת לתבוע את זהותנו היהודית והדמוקרטית, המלאה בערכים לא ניתנים לערעור, שבאו לידי ביטוי בכל העוצמה והיופי בשנה הארורה הזאת.
העם הזה, שקם ב-7 באוקטובר, התגייס, עזר, תרם, קטף, חילץ ותמך, אותו עם שהקים חמ"לים אזרחיים, אותו עם שבאין מדינה, תרם והתרים סכומי כסף אדירים לטובת החיילים שלנו ורבבות העקורים שמצאו עצמם פליטים בארצם, אותו עם שנלחם, אותו עם שממציא פטנטים שיכולים גם לאיומי טילים מאיראן, אותו עם שמשלם מסים כחוק וממלא את חובותיו האזרחיות כמקובל בכל מסגרת חברתית מערבית מתוקנת, זה אותו עם שוחר דמוקרטיה שמאמין שהערכים הליברליים והיהודיים הם הבסיס הראשוני וההכרחי להיותנו כאן.
וכמה שהערכים האלה נפלאים ומלאים- קדושת האדם ואהבת הארץ, שוויון ואמונה בטוב, הבחירה לראות את בני האדם שווים ומקודשים, לפני כל דבר אחר. זהו הציווי של היהדות שלנו. כך נולדה מחדש הקהילה שלנו, דווקא בימים הנוראיים הארוכים האלה - קהילה שמוכנה לתת, לסייע, שמכירה, מעל לכל, בערך שותפות הגורל והערבות ההדדית. יחד אנחנו מתפללים ברגלינו, בעשייה, בקדמה ובמדע, באהבת הארץ העמוקה ובהקרבה אין קץ למען חיינו כאן. אנחנו רוצים להיות מעורבים בעניינם של אחרים, לזכור שהתקומה שלנו אחרי השואה נבנתה מהיכולת ללכד אוסף של יחידים כשהמחברים בינינו הם הערבות ההדדית, הצדק והחמלה.
ובמסע הזה לבניית הסיפור הישראלי מחדש, ההליכה המשותפת היא התפילה שלנו, העמידה האיתנה על דרכנו היא שבונה את עמוד השדרה הערכי שעליו לא נתפשר ולא נוותר. רק כך יבואו ימים טובים.
הכותב הוא ממייסדי תנועת אחים לנשק