חמישים שנים וקצת פחות מ- 16 שעות מבדילות בין שתיים בצהרים של יום הכיפורים, ה-6 באוקטובר 1973, לבין שש וחצי בבוקר של שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023 - שני הימים שבהם אירעו למדינת ישראל שני האסונות הגדולים בתולדותיה.
אסונות פרטיים גורמים לאדם לערוך חשבון נפש, אסונות לאומיים מעוררים חשבון שכזה בנפשה של אומה שלמה, אוסף של אינדיבידואלים שהתגבשו לכדי קולקטיב שחולק אמונות, תקוות, פחדים ושאיפות, למרות שוני בין אדם לאדם ובין מגזר למגזר.
ערב יום הכיפורים של 1973, נדמה היה ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", כפי שאמרה גולדה מאיר לנשיא האמריקאי, ריצ'רד ניקסון, כחצי שנה לפני המלחמה, כשהיא מייעדת את הדברים לא רק לאוזני בן-שיחה, אלא גם לבוחרים בישראל, לקראת הבחירות הכלליות שהיו אמורות להתקיים בסוף 1973.
זה לא שישראל הייתה נקייה מבעיות: בחזית הדרום נשחק הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים במלחמת התשה, בדיעבד תמרור אזהרה לקראת הבאות. מבפנים התעצמו המתחים החברתיים שהגיעו לשיא עם הפגנות הפנתרים השחורים, אבל בסך הכל מצבה של ישראל באמת היה טוב.
שכבה של מעמד בינוני-גבוה החלה להיווצר, בעיקר בקרב "מקורבים", ישראל הקטנה שהנחיתה מהלומה על אויבותיה הייתה לפלא עולמי, הגנרלים שדחקו בראש הממשלה הקודם, לוי אשכול, לצאת למלחמה, נהנו ממעמד של אלים.
ההנחה הייתה שהזמן פועל לטובתנו, שהערבים לא יעזו. אם בשבועות ובחודשים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים סברו רוב הישראלים כי השטחים שכבשנו יבטיחו לנו תנאים טובים יותר במשא ומתן לשלום, הרי שמהר מאוד הם הפכו מ"כבושים" ל"משוחררים", אם כי למעט נקודות בודדות, עדיין לא מיושבים ביהודים.
שארית התום
את יוזמת השלום שהובילה מצרים, בתווך אמריקני, לא ראינו ממטר: "עדיפה שארם א-שייך בלי שלום משלום בלי שארם א-שייך" פסק משה דיין (למרבה האירוניה, לימים אחד מאדריכלי הסכם קמפ-דיוויד, שהשיב את שטחי סיני לריבונות מצרית). גם לאחר שפרצה המלחמה, בישר דדו, רב אלוף דוד אלעזר, לאומה: "נשבור להם את העצמות".
דדו הוא חוליה מקשרת טובה להמשך הדיון, אבל לא לפני שמתעכבים על כמה נקודות דמיון בין האסון של אוקטובר 1973 לזה של אוקטובר 2023. "איפה צה"ל?" וגם "איפה חיל האוויר?" שאלו גם במעוזים לאורך תעלת סואץ וגם בממ"דים ביישובי הדרום. בשני המקרים חיכו להצלה שלא הגיעה מידי הצבא הגדול, העוצמתי, זה שאמור לשמור עלינו מכל אויב.
ההבדל המרכזי הוא שאת השאלות הקשות של 1973 שאלו לובשי מדים שנפלו, נפצעו ונפלו בשבי. כחלוף חמישים שנה שאלו אותן אזרחים. זהו הבדל משמעותי שבמידה רבה הופך את האסון של 2023 לעמוק יותר מזה של 1973, הגדול ממנו במניין החללים.
התוצאות הרות האסון ידועות: יותר מ-2,600 חיילי צה"ל נפלו במערכה ההיא (מתוך אוכלוסייה של מעט יותר מ-3 מיליון, נתון שחשוב לציין בהקשר הזה), רובם בימים הראשונים ללחימה, שארכה בסך הכל מעט פחות מ-3 שבועות.
היא הסתיימה אמנם כשצה"ל אוחז בעמדות קדמיות, עם דרך פתוחה לדמשק ולקהיר, אבל בהסכמי שביתת הנשק השיגו המצרים והסורים הישגים טריטוריאליים קטנים, ברבות הימים נלמד שזו בדיוק הייתה מטרתם, לצד השבת הכבוד הערבי שנרמס במלחמת ששת הימים.
הטראומה של מלחמת יום הכיפורים הובילה לחשבון נפש נוקב: צבאי, אסטרטגי, פוליטי ולאומי. מדינת ישראל לא איבדה את גבולותיה, אבל איבדה את תמימותה היחסית, בעיקר את אמונתה במקבלי ההחלטות.
הלהקה הלוהטת של אותם ימים "כוורת" שהמילים למרבית שיריה נכתבו בידי דני סנדרסון כשהיה עוד נער בתיכון, הוציאה גם שיר בוגר יותר, אחרי המלחמה, שהיטיב לסכם את השבר שחווה דור שלם: "נתתי לה חיי, ירדתי על ברכי, האמינו לי כולם - למדתי מה זה סתם (ונעלבתי)". הדור הוותיק אולי לא הבין את הפואנטה ושלח אותם עם השיר לאירוויזיון ב-1974
צבא בהחלפה
עוד לפני המוזיקה, החל חשבון הנפש המהיר: ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אגרנט החלה לפעול כמעט מיד (21 בנובמבר 1973). מסקנותיה החמירו עם הדרג הצבאי, אפשר שבדין, אבל הקלו עם הדרג המדיני.
בינתיים זכה המערך לרוב מוחץ בבחירות (שנדחו בחודשיים בגלל המלחמה והתקיימו בסוף דצמבר 1973), אבל הסדקים כבר ניכרו במפלגת השלטון הנצחית: גולדה התפטרה פחות מחצי שנה לאחר הבחירות (והלכה לעולמה כחמש שנים מפרוץ המלחמה), מפקידה את ההגה בידיו של ראש הממשלה הישראלי הראשון שהיה יליד הארץ, ה"צבר" יצחק רבין.
התפקיד היה גדול עליו והמפלגה שבראשה עמד התדרדרה כל הדרך אל המהפך של 1977, לא לפני שממשלתו נפלה על רקע פרישת המפד"ל (נמנעה בהצבעת אי-אמון שהגישה אגודת ישראל על רקע הגעת מטוסי 15-F לישראל בשבת) ועל רקע פרשיות שחיתות (אשר ידלין, שהורשע ונאסר ואברהם עופר שהתאבד והתיק נגדו נסגר) והאשמות שהגיעו אף לרבין עצמו (חשבון הדולרים).
רוב אנשי "המחדל" בצמרת הפוליטית והצבאית, נעלמו מהנוף בתוך שנה-שנתיים: דדו נאלץ להתפטר כחצי שנה אחריה ופחות משנתיים מאוחר יותר, קרס לבו השבור.
שמואל גונן "גורודיש" אלוף פיקוד דרום במלחמה (אחרי שהושעה מתפקידו ומונה לתפקיד אחר) היגר לאפריקה, פקודו, מפקד עוצבת הפלדה, ברן (אברהם אדן) עשה עוד כחצי שנה במקומו בתפקיד אלוף פיקוד דרום לפני שהיה לנספח צבאי בארה"ב ופרש מצה"ל. ראש אמ"ן בעת המלחמה, אלי זעירא הודח מתפקידו והמשיך להתקוטט עם מי שהיה ראש המוסד במלחמה ההיא, צבי זמיר, כמעט עד ליום מותו.
גם במערכת הפוליטית שרד בעמדת השפעה רק אחד, באופן מפתיע זה היה האיש שזוהה יותר מכל עם הלך הרוח שהוביל למחדל: משה דיין שחצה את הקווים והצטרף לממשלת בגין.
גם כוכב אחד נולד כתוצאה ממנה, על התפר שבין הצבאי למדיני: אריאל שרון, שהיה אלוף פיקוד הדרום עד ארבעה חודשים לפני המלחמה, נקרא אל הדגל במהלכה ונחשב למי שהביא למפנה במהלכיה. גם הוא הצטרף לליכוד.
מבגין ועד פאולו רוסי
ישראל שאחרי המהפך, שהונהגה בידי מנחם בגין, תהיה לאומית יותר, אמונית יותר, עממית יותר, מזרחית יותר, אבל גם חושבת אחרת על הסדר מדיני ארוך טווח, נכונה לשטחים תמורת שלום בגבולה הדרומי, אבל בטוחה שזכתה להישג גדול בכך שהפרידה בין הסכסוך עם הגדולה שבאויבותיה לבין העניין הפלסטיני (שהצטמצם לתכנית האוטונומיה בהסכם השלום עם מצרים).
גם במישור החברתי חלו תמורות: המאבק של הפנתרים השחורים התנהל משמאל למערך, אבל את הפירות קטפו דווקא בצד הימני של המפה. כלומר, צ'רלי ביטון (חד"ש) וסעדיה מרציאנו (של"י) נכנסו לכנסת כנציגי מפלגות שמאל, אבל דוד לוי, מאיר שטרית, משה קצב, אהרון אבוחצירה ואחרים עקפו אותם מימין בעמדות ההשפעה שהגיעו אליהם.
משוחררת מהזיקה לסוציאליזם השתנתה גם "משפחת ישראלי": היא לא התביישה לעשות לביתה, לא התביישה ברצון "לעשות כסף", נהתה אחר מכוניות חדשות, גילתה את חו"ל, את הטלוויזיות הצבעוניות, את מכשירי הווידיאו (ע"ע מדיניות "להיטיב עם העם" של יורם ארידור, שהצילה את הליכוד מהפסד בבחירות 1981). אמנם ב-1982 שבה ישראל לאחוז בנשק ושקעה בבוץ הלבנוני, אבל לראשונה לא הייתה זו מלחמה נגד מדינות ערב, אלא מלחמה מוגבלת נגד ארגוני טרור.
כך, בעוד חיילים נופלים בחזית, ב"עיר הנוער" שבגני התערוכה חגגו במופעי קיץ וצפו במשחקי המונדיאל בספרד על מסכי ענק, עד כדי כך שלא היה ברור מה מטריד את הישראלים יותר: המצב בלבנון או ההדחה שוברת הלב של ברזיל (של זיקו וסוקרטס) מטורניר הגמר של הגביע העולמי בידי איטליה (של דינו זוף ופאולו רוסי).
והייתה עוד השפעה ארוכת טווח למלחמת יום הכיפורים, שקשה מאוד היה לשים אליו לב אלא בדיעבד: שכבה שלמה של ילידי שנות החמישים, שהיו חיילי החובה של המלחמה ההיא, התרחקה במודע מפעילות ציבורית. התדרדרות המערכת הפוליטית כמעט לאורך כל רוחבה, נעוצה במידה רבה במיאוס שחשו כלפיה בוגרי המלחמה ההיא: בני הדור ההוא עשו חיל ברפואה, בעסקים, במדע ובשדות אחרים, אבל לפוליטיקה החלו להתקבץ רק מי מבניהם שלא יכלו להצליח באחד התחומים דלעיל.
אפשר להאשים את נתניהו במילוי השירות הציבורי במינויים של אנשים חסרי יכולת, אבל המשבר בין השירות הציבורי והעשייה הפוליטית לבין הישראלים בעלי היכולות החל במי שלמדו מה זה סתם - ונעלבו.
שוב באותה המלכודת
50 שנים חלפו ונדמה שלמעט מי שנשאו עדיין צלקות בגופם או בנפשם, נרפאה הטראומה הלאומית. זה לא שחסרו לנו בעיות, תזכורת קצרה: נצחונו של נתניהו בבחירות והכרזת המלחמה על מערכת המשפט, גררה את ישראל לפילוג חסר תקדים בין הכוחות שעיצבו אותה עד למלחמת יום הכיפורים, לאלה שהיו בשלטון במרבית השנים שלאחריה, אבל גם בתוך היריבות המרה הזאת, מדבר אחד לפחות חשבנו שנגמלנו: זלזול באויב עד כדי הפתעה מוחלטת.
הגנרלים לא שבו למעמד שהיה להם ערב מלחמת יום הכיפורים, אבל נותרו חשובים מספיק כדי להילחם (ולנצח!) במערכה על תקציב הביטחון. שחיתות-ברשות, כמו פנסיה תקציבית (ואחר כך השיקוץ המכונה "תוספת הרמטכ"ל") עברה בין ראשי ממשלה ושרי ביטחון.
הישראלים אולי התגייסו פחות לצה"ל (רק כמחצית מאזרחי ישראל בני 18 מתגייסים לשירות בצה"ל, בעיקר בגלל פטור לאוכלוסיות גדולות כערבים וחרדים, אבל לא רק), אבל נתנו בו אמון כמעט עיוור: כשבתחילת אוקטובר 2023 מלאו מוספי יום הכיפורים בהבטחות של ראשי מערכת הביטחון לפיהם מה שהיה לא יהיה - מאחר ש"צה"ל ערוך לכל תרחיש", רק מעטים, אם בכלל, הטילו בכך ספק.
בדיעבד מדהים לגלות עד כמה רב הדמיון בין "הערבים לא יעזו" שקדם למלחמת יום הכיפורים, ל"חמאס מורתע" או "חיזבאללה לא מעוניין בהסלמה" - שילוב של עיוורון מדיני, יהירות צבאית ותקשורת שמשתפת פעולה מרצון וברצון. בדיעבד מדהים לראות עד כמה היינו ערוכים לכל תרחיש, זולת היחיד שהתרחש במציאות.
הישגי צה"ל
מדברים לא מעט על השגי צה"ל במלחמה. אכן היו כאלה, אבל (ובל יתפרש הדבר כהטלת ספק בעוז רוחם של ובמסירות הנפש של החיילים) ב-1973 הפך צה"ל המוכה והחבול את המלחמה על ראשם של שני צבאות ערב, מגובים בסיוע ממדינות ערב ובעיקר מהגוש הסובייטי. צבאות עם מאות אלפי חיילים, עם גדודי שריון, עם ארטילריה, עם חילות אוויר וים.
צה"ל של 2023-2024, גם אם נפרגן לו את ההישגים (בעיקר בכל הקשור למודיעין ולביצוע בפגיעות בראשי חיזבאללה), עדיין לא הצליח להכריע שני ארגוני טרור. לאחד מהם יש עדיין יכולת בליסטית, לאחר יש בעיקר נשק קל - מקלצ'ניקוב ועד אר.פי.ג'י.
נחדד עוד את הנקודה, למקרה שמישהו מפספס את ההבדל הצבאי הניכר בין הסיטואציה ההיא לנוכחית: ב-1973 הפך צה"ל את המלחמה אחרי שגדודי שריון סורי שטפו את רמת הגולן, אחרי שמוצב החרמון, "העיניים של המדינה" נפל בידי האויב. אחרי שהמצרים הצליחו לכבוש כמעט את כל המעוזים של קו בר לב שהתגלה יעיל בערך כמו קו מאז'ינו הצרפתי בימי מלחמת העולם השנייה.
מיגים של שני חיילות אוויר תקפו את כוחותינו בשירותם של שני צבאות סדירים עם שדרת פיקוד איתנה שהיו מצוידים במיטב התוצרת הרוסית. לשם השוואה, בסיני נערך קרב השריון הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה! לא היה משהו שאפילו מתקרב לזה, ברמת העוצמה הצבאית, בעימות הנוכחי.
נכון, הקושי לנהל מלחמה בכוח גרילה שמחופר היטב ברשת של מנהרות כבר גרם צרות צרורות לצבאות גדולים מצה"ל, גם האילוצים הדיפלומטים לצד הרגישות הגוברת בעורף הישראלי לחיי חיילנו, מכתיבים תנאי לחימה אחרים.
ובכל זאת: את הטבח הנוראי ביותר באזרחי ישראל לדורותיהם, אפשרו רחפנים מ"עלי אקספרס" וכמה שופלים, שמולם עמד הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, מצויד במערכות התראה שמהוות את שיא הטכנולוגיה. בל נשכח זאת לרגע, בטח לא לפני שתקום ועדת חקירה ממלכתית.
גם באופוזיציה מפחדים
הנה, הגענו אל הפיל שבחדר, כי מה שהיה ברור כל כך ב-1973, עוד לפני שקצין מילואים צעיר בשם מוטי אשכנזי נטע יתדות לאוהל המחאה שלו, הוא נוסטלגיה של יושר ציבורי במושגי 2023-2024.
קל מאוד להפיל את כל התיק על בנימין נתניהו, שצפוי להיות הנפגע העיקרי מוועדת חקירה ממלכתית, אם תקום, בהיותו המחזיק העיקרי בתפקיד ראש הממשלה (שעל פי עדותו שלו, רק עליו חלה האחריות!) בשני העשורים שקדמו למלחמה.
אבל צאו ולמדו לכמה גורמים חוץ מנתניהו יש אינטרס להרחיק ועדה כזאת ככל האפשר, אם לא לקבור את הרעיון כליל: צמרת צה"ל בראשות הרצי הלוי, למרות הקונפליקט עם נתניהו, מגלה פה אחדות אינטרסים עם ראש הממשלה.
לא מדובר רק ברא"ל הלוי, אלא כמעט בכל קצין בכיר במערכת. הלוי ילך, זה בטוח. חליבה כבר הלך. אצל אחרים עוד כמה חודשים (שלא לומר שנים) עשויים להיות ההבדל בין מסקנות חמורות שיחייבו צעדים חמורים לא פחות, לבין פתח מילוט אפשרי - חלקם אולי עדיין לא גנזו סופית את הרעיון להישאר בצה"ל ולהתקדם במערכת.
גם בשב"כ ישמחו ככל שתתרחק הוועדה, כך גם בלשכת שר הביטחון ואולי אף בעוד לשכות של שרי קבינט אחרים.
בדרך כלל במקום שבו הממשלה חוששת, האופוזיציה חוגגת - ולא היא: כל מי ששאל את עצמו איך האופוזיציה לא עושה שפטים (פוליטית, כן?) בממשלה המכהנת צריך להיזכר שגם לבני גנץ למשל, שהיה גם רמטכ"ל לפני עשור וגם האיש שכיהן כשר ביטחון בשתי ממשלות שונות (ממשלת הקורונה של נתניהו וממשלת בנט-לפיד), יש אינטרס להימנע משאלות נוקבות.
כן - האיש שעד לא מזמן הוביל על נתניהו בכל סקר אפשרי, הוא בעל אינטרס אישי זהה לחלוטין לזה של ראש הממשלה, בכל הקשור לוועדת חקירה.
במידה פחותה מצוי גם גדי איזנקוט (שכמובן שילם בינתיים מחיר אישי-משפחתי שאין כואב ממנו) באותה הסירה. גם בנט ולפיד עלולים למצוא את עצמם מתפתלים מול אותו טריבונל, כשטיעון ההגנה הטוב ביותר שלהם הוא בעיקר המשך הקצר של כהונתם, ולא למשל הצלחה לשנות מדיניות מול חמאס וחיזבאללה.
שנה בלי אור השמש
כל זה מתכנס בעיקר למסקנה אחת: חשבון הנפש שלנו כאומה, על כל רבדיה: מערכת פוליטית, ממשלה, צבא וחברה עוד לא התחיל.
אם באוקטובר 1974 היו כמעט כל גיבורי מלחמת יום כיפור מחוץ לשדה המשחק הפוליטי והצבאי, או לכל הפחות בדרך החוצה ממנו, הרי שבאוקטובר 2024 מנהלים - הן את המדינה והן את הצבא - אותם אנשים בדיוק! זה כמעט בלתי נתפס.
אם להיתפס לאמרתו של שופט בית המשפט העליון בארה"ב, לואי ברנדייס, לפיה "אור השמש המטהר הטוב ביותר", הרי שעל מדינת ישראל של אחרי 7 באוקטובר 2023 (ולא רק על חטופינו במנהרות חמאס) עוד לא האיר השחר.
אם תרצו, בכל יום שעובר זה הופך להיות ההבדל העיקרי בין מחדל 1973 לזה של 2023. חמישים שנה ועוד כמעט 16 שעות, נכתב בפתיח? ובכן - בואו נוסיף לספירה הזאת גם חשבון נפש אחד.