עמותת קהילת שבט "הנובה" קיימה היום (שני) יום קהילה בפארק דרום שבתל אביב לשיקום שורדי ושורדות טבח 7 באוקטובר. יום הקהילה יועד רק לשורדים ושורדות, משפחות שכולות וכלל הקהילה, ומטרתו להעניק תמיכה, זיכרון וחיבוק משותף לכל מי שמעדיף להיות ביחד. במסגרת יום הקהילה התקיים מפגש מיוחד: "זוכרים ומחבקים" ב-LAKE תל אביב.
במהלך היום הוקמו פינות הנצחה, הופעלו סדנאות ריפוי בהנחיית מטפלים מקצועיים וברקע ליווי מוזיקלי שקט שנותן מרחב של רוגע והתחברות. האירוע נועד להעניק מקום בטוח ומכיל לקהילה כדי לזכור את הנרצחים ולחזק את אלו שעדיין נושאים את הפצעים.
תהילה עקרב, בת 32 מהרצליה, אם חד-הורית לשני ילדים, והלן רבינוביץ', בת 31 מתל אביב במקור מהצפון, מצאו את עצמן במוקד התקפת מחבלי חמאס במסיבת הנובה. מה שהתחיל בלילה של חגיגות וחופש, הסתיים בכאוס ובאימה בלתי נתפסת.
"לא היה לנו זמן לאסוף את הדברים, מה שיכולנו לקחת לקחנו". מספרת הלן לוואלה. "עוד חשבנו שנחזור לרקוד, ומקסימום נמשיך את המסיבה בתל אביב". שתי החברות יצאו למסיבה לחגוג וליהנות. הלן יצאה מאוחר יותר לחגיגות יום הולדתו של אח של האקס שלה יחד עם ארוסתו. החגיגה הסתיימה באכזריות קשה כאשר גם הוא וארוסתו חזרו מהמסיבה קטועי רגליים מהפגיעות בהם.
בעוד הן שותות כוסית לקראת הזריחה, הכול התהפך ב-6:29. "בהתחלה חשבנו שזה זיקוקים, ורק רגע אחר כך הבנו שמדובר בטילים". תיארה הלן. "צעקו עלינו להשתטח ושזה צבע אדום. הבומים היו ממש קרובים אלינו. אנשים רצו לכל עבר, ניסו לטפס על גדרות כדי לברוח. לקחנו מה שאנחנו יכולים חשבנו שמקסימום ההפקה תחזיר לנו את הבגדים והציוד האישי. עלינו למכוניות בניסיון לברוח, היינו בין הראשונים שיצאנו משטח המסיבה. האזעקות והבומים מהרקטות עצרו אותנו. לא היה מקום להתגונן, המיגוניות היו מלאות". מוסיפה הלן. "אתה מרגיש שיורים עליך מכל כיוון".
תהילה איבדה שבעה חברים במסיבת הנובה - ארבעה נרצחו במיגוניות, אחד נהרג ברכב ועוד שניים נהרגו בשטח המסיבה. "ידעתי שבאיזור הדרום יש תמיד אזעקות, אבל הייתי בטוחה שהמסיבה תחזור. יצאנו לאיזור הכביש והיינו שאננים, עד שהתחילו היריות לעברנו. אני זוכרת ששוטר אמר לנו לצאת מהרכבים ולהתחיל לברוח כי המקום שורץ מחבלים ויורים עלינו. התחבאנו מאחורי שיחים במשך שעות, ברחנו מכל מקום. התחילו המון יריות וקולות אללה אכבר. ראיתי גם שני מסוקים מעל הראש שלי, צעקתי לשמיים הצילו הצילו. המסוק חטף פגיעה ונחת על הקרקע. הבנתי שאין מי שיציל אותי ואני רק רציתי לחזור לילדים שלי, אמרתי שמע ישראל", סיפרה תהילה.
"עברו מעליי כדורים מעל הכתף", שחזרה תהילה. "לאחר זמן מה, השגנו רכב והעמסנו 12 אנשים בתוך הג'יפ. הגענו כבר ליישוב פטיש ואז שם החל קרב יריות בין המחבלים לשוטרים, אמרו לנו להמשיך למשטרה באופקים והם הפנו אותנו לסורוקה בבאר שבע. שם התפזרנו כל מי שהיה באוטו בניסיון לאתר את החברים שלו", סיכמה.
הלן ותהילה השורדות מהנובה, מתמודדות כעת עם מציאות שונה לחלוטין מזו שהכירו לפני אותו יום גורלי. תהילה, שלא מצליחה לתפקד מאז, מספרת על החרדות, חוסר השינה והסיוטים שמלווים אותה. "איבדתי את היכולת לעבוד, בעבר עבדתי בשתי עבודות. אני בקושי יכולה להיות עם הילדים שלי. אחרי הנובה אני בחוסר מעש, חרדות, חוסר שינה, אכילה רגשית ולא אוכלת. סיוטים, קולות, פחדים מוזרים שלא היו לי מעולם כמו לעמוד בתור לקנות תרופות בסופר פארם, להיות בחניון או בפקק. אני נמצאת בטיפולים רבים במסגרות של הנובה. באזעקה האחרונה לפני שבוע הייתי עם הילדים והתקפלתי איתם במסדרון כי אין לי ממ"ד, הם פחדו ואני פחדתי. הרגשתי חוסר אונים", אמרה.
הלן, שבעברה הייתה מורה, מתקשה גם היא לחזור לשגרה. "אני לא מסוגלת לחזור למקצוע. אני אישה חדשה אחרי הנובה. אני צריכה לחיות עם הפחדים ולהתמודד עם הפוסט-טראומה". היא גם מתארת את הקשיים במציאת עבודה: "אתה מגיע לראיון עבודה וכל הזמן יש את ה-7 באוקטובר ברקע, וזה פוגע בך. מצד אחד אתה חי, מצד שני אתה מתמודד עם הרבה אובדן ורגשות אשם. זה פוגש את כולנו, שהאנשים חושבים פעמיים האם להעסיק אותנו. לצערי, אני יושבת בבית ואוכלת את עצמי שלא נותנים לי את ההזדמנות והחיים שלי השתנו מקצה לקצה".
שתי החברות הטובות מספרות שהן היו חברות קרובות לפני השבעה באוקטובר, אך מה שקרה חיזק אותן עוד יותר ועכשיו הן בלתי נפרדות. "כל הזמן שלא תפסנו אחת את השנייה דאגנו. אמרנו אחת לשנייה שכל אחת בסדר והתחלנו לחפש את החברים שלנו, עבור חלק מהם זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותם בחיים" .
למרות כל הקשיים, שתיהן מדברות על החשיבות של הקהילה שנבנתה מתוך האסון. "הקהילה שלנו היא אור בקצה המנהרה", אומרת הלן. "אנחנו לא צריכים לדבר הרבה, מספיקים המבטים בעיניים כדי להבין אחד את השני". תהילה מוסיפה: "התחושה היא שאין אף אחד שיכול להבין אותנו כמו מי שהיה שם, לא המשפחה לא החברים ובטח לא האנשים המטפלים שמנסים להבין. בא לי להגיד שבא לי למות, ואף אחד לא יחשוב כאן שבאמת בא לי להתאבד. אף אחד לא יכול להבין אותנו, אבל הם לא יבינו לעולם, חוץ מאיתנו ומזל שנשארנו בחיים".
הילה יתד, מנהלת תחום חוסן צעירים במשרד הרווחה אמרה: "חלק מתהליך הריפוי וההחלמה של שורדי הנובה היא התחושה שהמדינה מטפלת בהם ורואה אותם ואני באמת מאמינה בזה. הייתי ימים ולילות במתחם כוכב ים שהנובה הקימו כדי שנהיה נוכחים שם ונגיד שקרה כאן דבר נורא, אבל שהם לא לבד לא כפרט ולא כקהילה".
עוד אמרה כי: "אנחנו מלווים את קהילת שבט הנובה מסוף השבוע הראשון של המלחמה. אנחנו מרכזים את המענה הממשלתיים עבור שורדי המסיבות. צוותים שלנו מלווים את הקהילה מהשבוע הראשון באיתור צרכים, מיצוי זכויות וחיבור מענים. הצוות הוא בין משרדי שכולל המון ארגונים בין היתר הרווחה, הבריאות, הביטוח הלאומי, נט"ל, בטחון קהילתי והקואליציה לטראומה ועוד שעובד יחדיו לבניית מטעפות תמיכה משותפות בהובלת משרד הרווחה. בנוסף יצרנו התקשרות עם עמותת קהילת שבט הנובה לרכז את היבטי הפרט והקהילה יחד עם עו"סים, פיתוח מענים ועבודה קהילתית וליווי ארגוני ומקצועי. בנוסף, יצאנו למיזם גדול מיזם יובלים שמטרתו לתוכניות שיקומיות של שנתיים עבור שורדי המסיבות שהגופים המפעילים הם ארגונים אזרחיים שחלקם פעלו בשטח והתוכניות הן במנעד רחב, תעסוקה, השכלה, התערבויות שונות פיתוח אישי ועוד".
לתרומות לקהילת שבט הנובה: https://www.peach-in.com/cmp/XLNm8x2szi