בין כסה לעשור, "הימים הנוראים", ימי המועד היהודי לחשבון הנפש השנתי, נוסף השנה ללוח עוד יום, יום זיכרון נורא. זהו אמנם איננו התאריך העברי של יום שמחת תורה, אבל גם ה-7.10 איננו סתם יום זיכרון. ה-7.10 הוא יום של חשבון נפש לאומי.
בראש השנה האחרון, כשהתפללנו את תפילת "ונתנה תוקף", המילים הנוראות "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי בחניקה ומי בסקילה" קיבלו לפתע משמעות מטלטלת.
לפני שנה, הרגשנו באופן מוחשי סכנת קיום למדינת ישראל. הטלטלה שאחזה בחלקים גדולים מהעם, שבאמת ובתמים האמינו שבצד השני שוכנים בני אדם ושוחרי שלום ולא חיות צמאות דם, שלא חלמו שבתמורה לסל הטבות ונסיגות מתגבר והולך, נקבל ערימות של גופות מעונות ושרופות, הטלטלה הזו חייבת ללמד אותנו לקח בל יישכח.
עשרות שנים שמדינת ישראל ניסתה הכל למען "השלום". הנאיביות, שבצד השני רק מחפשים לחיות בשלווה ולא פשוט לשחוט אותנו, התוותה שורה של משגים היסטוריים. החל מהסכם הדמים באוסלו, דרך הגירוש מעזה, ועד שורה של הסכמים חסרי אחריות, שהמשותף לכולם הוא - נאיביות, חוסר הבנה של הצג השני, שחצנות, וגם, לצערנו, בחלקים מסוימים של הציבור - היעדר אמונה בצדקת דרכנו ובבעלותנו על ארץ נחלת אבותינו.
את מחירי הדמים מאוסלו ועד ה-7.10 שילמנו בריבית והצמדה, עם עשרות אלפי קרבנות. עתה, זמן הפיכחון. במלחמה מול הטרור אסור לעשות שום הנחות, מחוות, הקלות, ולהעניק הומניות מזויפת. לחיות אדם לא מגיעות זכויות אדם.
מי שדואג לרווחתה של עזה, אותה עזה שחלק מאנשיה טבחו בנו, שחטו, אנסו, התעללו, שרפו וחגגו בראש חוצות את שפיכת דמנו - אינו מגדלור מוסרי כפי שהוא חושב את עצמו, אלא אדם בעל מוסר מעוות, שמנוצל בטיפשותו בידי הטרור. עליו כבר קבעו חז"ל: "כל המרחם על האכזרים סופו שמתאכזר על הרחמנים". הרחמנות על העזתים, היא אכזריות כלפי בני עמנו, שנטבחו בידי העזתים.
"בארץ ישראל קם העם היהודי", לא כדי שמישהו יוריד אותו על ברכיו. הלקח שלנו חייב להיות אפס פשרות מול הטרור. לא הפסקת אש, לא שחרור מחבלים, ולא "החזרת" שטח. מי שבא לעשות פיגוע, לא יכול לצאת חי. כל משפחתו צריכה להיות מגורשת, וביתו צריך להיהרס. עונש מוות לרוצחים חייב להיות חובה. ובתי הכלא, ובכן, הם כבר סיימו להיות גן עדן למחבלים, מחבל ש"בילה" אצלנו בשנה האחרונה, כבר לא ירצה לחזור לשם לעולם. הביטו בתמונות המחבלים, אין צורך להכביר מילים.
את ההרתעה לא מתחילים בהפצצה על חאן יונס או הדאחייה. רפיסות אינה קונה שקט אלא מזמינה פורענות. משילות מתחילה בבית. עשרות השנים שהזנחנו את הנגב, הפכו אותו למערב פרוע, גן עדן לגנבים ושודדים, מסתננים, מגדלי סמים, וכל רעה חולה. אלפי מבנים בלתי חוקיים שקידמתי את הריסתם בנגב מאז נכנסתי לתפקידי, הם טיפה בים של עשרות שנות הפקרות. חלק מחברי הכנסת הערבים שתומכים באופן רשמי בטרור, כשהם מקבלים משכורות ממדינת ישראל וחסינות מהכנסת, הם אות קלון, שפגעת באופן ממשי בכושר ההרתעה שלנו מול הטרור.
אבל, "נצח ישראל לא ישקר". בורא עולם חיזק אותנו. אחרי כל הטעויות הקשות הללו, עם ישראל התגבר כארי, דור הגבורה הנוכחי התעלה על כל מה שהכרנו, צעירים מוסרי נפש שצעדו בגאון אל שדה הקרב, בידיעה שסכנת המוות קרובה. במסירות, בהקרבה, בגאווה יהודית, הם הנחילו לאויב מפלה.
ואנחנו חייבים להם. להורים השכולים, לאלמנות הצעירות, ליתומים הרכים, לאחים השבורים, ולאלפי הפצועים ששילמו מחיר יקר בגופם - אך רוחם שלמה ואיתנה, להבטיח שהם לא מסרו את חייהם לשווא. שאת האדמה שכבשו וטיהרו בדמם, לא נשיב לשלטון חיות האדם. ושמהמקום בו הם נפלו - לא ייצאו עוד לעולם לשחוט יהודים, לאנוס ולרצוח יהודיות, לשרוף בתי יהודים ולירות טילים על ערי ישראל.
ואסיים, בתפילת "אבינו מלכנו" לזכרם של הנופלים הקדושים:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן טְבוּחִים עַל יִחוּדֶךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן בָּאֵי בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם עַל קִדּוּשׁ שְׁמֶךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ נְקֹם נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ.