שבת, 7 באוקטובר, שש עשרים וחמש בבוקר, רצף אזעקות בלתי פוסק ואני עוברת לממ"ד, פותחת טלוויזיה ומחכה שיפסקו האזעקות. קרובי המשפחה מתקשרים לדרוש בשלומי, עוד לא ברור שום דבר אבל צעקות המחבלים מתגברות מחוץ לביתי ואיני יכולה לדבר, שומרת על שקט.
זכוכיות נשברות ומבינה שנכנסו אלי לבית. מהר מאוד מגיעים לממד, נפתחת הדלת ומספר חמושים לוקחים אותי מהבית, לעבר השדות, חוצים את הגדר וכעבור זמן לא רב אני כבר מובלת לתוך מנהרה תת קרקעית. שם בחוסר רגישות והתייחסות לגילי ומצבי הגופני, ללא סבלנות דוחקים ללכת עוד ועוד, מטה מטה. כעבור זמן הליכה לא מועט מגיעים לאולם גדול שם מתחילה לזהות חברים מהקיבוץ, לא אחד ולא שניים... האויר דחוס, מחנק, בלבול מחד והבנה ברורה שנחטפנו ומשהו רע מאוד קורה באותו הזמן מעל פני האדמה.
במהלך הירידה במנהרה נלקח ממני מכשיר נשימה איתו נעזרת בשנתי בלילה. ניסיתי להסביר שלא יכולה לישון בלעדיו אך ללא הועיל אותו ואת המשקפיים לקחו ממני. במשך כל ימי בשבי לא ישנתי בלילה, היו רגעי חסד של נמנום קצר.
ברגעים אלו במנהרה החלטתי שמרגע זה אני שולטת במצב, אני לא מראה פחד ושומרת על מחשבה חיובית ככל הניתן. לא נתתי לאף בן עוולה לקחת ממני את תחושת הביטחון ואת כוחותיי הפנימיים.
את זמני במנהרה העברתי בעיקר בדאגה לאחרים - עזרה וטיפול בפצועים, תמיכה במי שהיו במצב נפשי ירוד, מעט הליכה ככל שהתאפשר, שירה ושיח עם חברי לחדר ככל שהרשו לנו.
אין יום ואין לילה, אין תנאי היגיינה נאותים, אוכל מועט וחוסר וודאות מה יוליד יום. לעיתים כשהשומרים חששו שהצבא מתקרב, העבירו אותנו במנהרה. כאשר החלו הפצצות צה"ל, היה מפחיד ביותר, כמו רעידת אדמה - אבל מתחת לאדמה.
נאמר לנו לא לדאוג כי עסקה תגיע בהקדם והאמנתי שתוך ימים ספורים נצא משם. אך הימים עברו, יום רודף יום והשחרור לא נראה באופק. אני שוחררתי ביום הארבעים ותשעה בזכות עסקה מצילת חיים. כל הגברים שהיו איתי בשבי שרדו עוד חודשים רבים ולבסוף נרצחו. הם הופקרו למותם ע"י ממשלת ישראל שלא השכילה לשחררם בעסקה.
האמנתי באמת ובתמים שמדינת ישראל תעשה הכל ותחזיר את כל החטופים. מדינת ישראל בה אני גדלתי ובה חינכתי את ילדי, מקדשת את החיים, מחויבת לאזרחיה ולא מפקירה פצועים בשטח. ערכי הרעות, הסולידריות והערבות ההדדית הם נר לרגליה.
בושה למדינה שעברה שנה ואזרחיה עדיין בשבי, עוברים סבל בלתי יתואר, מופקרים למותם או לא זוכים לקבורה ראויה. אני כואבת את מותם ורציחתם של חברים רבים מקהילת ניר עוז, אני כואבת את אובדן המוסר, הערכים והאתוס הישראלי-ציוני שייחדו את מדינתנו במשך 76 שנה.
גם עכשיו, אני בוחרת להתמקד בטוב ובאפשרי - יש לנו עוד 101 בני ערובה שהממשלה יכולה וחייבת להחזיר הביתה במיידי, יש לנו קהילות ומדינה לשקם.
ראש הממשלה נתניהו, לאורך השנים הוכחת שכאשר אתה מאוד רוצה משהו, אתה מוצא את הדרך להשיגו. תמצא את הדרך להשיג עסקה שתחזיר במיידי את כל החטופים.
בחר בהצלת חיים ולא בנקמה, תהיה מנהיג ערכי, שנותן תקווה לעם שלו ולא שולט באמצעות שקרים והפחדות, תוביל אותנו לשלום אזורי ולא למלחמה גדולה ואכזרית. אם לא תעשה זאת, לנצח תיזכר כמר הפקרה וכרוה"מ הגרוע בתולדות מדינת ישראל.
מרגלית מוזס, חברת קיבוץ ניר עוז, שוחררה בפעימה הראשונה של העסקה לאחר 49 ימים. גדי מוזס, בן זוגה לשעבר ואבי ילדיה עדיין חטוף בעזה.