כבר שנה: למה אנחנו תקועים במלחמה שבה אין לנו סיכוי לנצח?

שנה חלפה מאז 7 באוקטובר וספק אם מישהו היה מאמין, באותו בוקר שבו ההלם הפך לאבל והאבל לזעם, ככל שנקפו השעות, שמקץ שנה לאירוע נהיה עדיין במלחמה.

זו אולי השאלה שכל ישראלי שואל את עצמו בבוקר הזה, אחרי שמנגבים את הדמעות נוכח משדרי הזיכרון: איך זה ששנה אחרי האירוע, מתמודד עדיין הצבא החזק ביותר במזרח התיכון עם שני ארגוני טרור (מחופרים היטב בקרקע, נטועים בלב האוכלוסייה, מרובי אמצעי לחימה ועוד, ועדיין - שני ארגונים ללא חילות אוויר, שריון וים)...?

התשובה לשאלה הזאת טמונה בגבולות הגזרה שבתוכם פועלת ישראל, הפנימי והעולמי: אחד חוסם אותה בנתיב אחד, האחר בנתיב הנגדי - ומשום כך נוצר הדשדוש הזה שמכניס אותנו כבר לחודש ה-13 במלחמת התשה שסופה אינו נראה לעין.

לכאורה ישראל הייתה יכולה לגמור את המלחמה בחמש דקות ובשתיים-שלוש פצצות: הראשונה במרכז עזה, עם עשרות אלפי הרוגים (שבלאו הכי נמנו כבר, במצטבר), השנייה במרכז ביירות (למשל החרבה של כל רובע דאחייה בפצצה אחת, מה שבלאו הכי יקרה, במצטבר), השלישית, אופציונלית (אם אחרי שתי הראשונות לא היו מבינים את הרמז), במרכז טהרן, כאיום לקראת מתקפת הטילים הבאה שלהם, אם מתוכננת כזאת.

כלומר, אם ישראל אכן אוחזת בנשק שיש לה, על פי פרסומים זרים כמובן, מהם תנאי השימוש בו? האם רק כפתרון של "תמות נפשי עם פלישתים?" או למשל גם במקרה של מלחמה שמתפתחת מיום ליום לאיום קיומי, לא מהסוג שיכול לחסל אותנו בבת אחת, אלא כזה שדומה יותר למחלה ממארת שהורגת אותנו קצת בכל יום.

בל יהיה ספק לאיש: המצב עתה הוא כזה שישראל מתחסלת עם כל יום שעובר. זה לא רק הכאב הנורא לאבד בכל יום אנשים צעירים ומסורים לעמם, זו גם הכלכלה שהולכת מדחי אל דחי בתהליך שבסופו תהפוך את ישראל למקום שגם אם ישרוד, יהיה מאוד לא נעים לחיות בו.

אז למה ישראל, גם תחת ממשלת ימין - ואולי אף ימין קיצוני, אינה אוחזת בפתרונות רדיקליים? בגלל הקהילה הבינלאומית. הלוואי שאפשר היה להסביר את זה רק ברצון מחושב להמשיך וליהנות מסיוע בטחוני ואזרחי אמריקאי או בחשש אמיתי מלהפוך למדינה מצורעת כצפון-קוריאה.

כלומר - חשוב לנהל על כך דיון נוקב, כזה שנע בין מוסרי לפונקציונלי, אבל עולה חשש שמא הסיבות לכך הן יותר פרוזאיות: ממדינאים ועד לבכירי צה"ל איש אינו רוצה להפוך לאשם בפשעים נגד האנושות. זה לא רק ברמה המוסרית: הם רוצים להסתובב בעולם, לעשות לביתם, לעשות חיים ועוד.

מצד אחד זה לגיטימי. מצד שני המחיר הוא ניהול הסכסוך באפיקים קונבנציונליים, כלומר - במלחמה "רגילה", שבה מקבלת בכל יום משפחה חדשה הודעה, מהסוג שנמסר לציבור לאחר הקידומת "הותר לפרסום". אם נפרוט את זה למטבעות קטנים יותר, שאינם בני החלפה בבורסת הפוליטיקלי-קורקט, הרי שהמשמעות של לא להרוג ערבים בלתי מעורבים, היא מוות של חיילי צה"ל.

נכון? מוסרי? אולי - אבל שאיש לא ישלה את עצמו באשר למחיר הכבש שאנו משלמים כדי להיקרא מדינה "מערבית" בתוך סביבה דוברת ערבית.

מאחר שדיון כזה אפילו לא מתקיים במקומותינו, השורה התחתונה היא שישראל משחקת את המשחק המזרח-תיכוני המאוד מעשי לפי כללים מערביים תיאורטיים. העולם שאליו אנו רוצים להשתייך הוא שקובע לנו מה אסור ומה מותר, והאבסורד הוא שזה אפילו לא מביא לנו את תמיכתו: הנה הפכנו לפושעי מלחמה בעיני רבים, מבלי להרוויח אפילו את אפקט ההרתעה שנלווה לכאורה למונח הזה.

גבול הגזרה השני שלנו נמצא בתוכנו פנימה. נניח שמלחמה צבאית קונבנציונלית שמתיימרת להיות מוגבלת אך חכמה, מייצרת תנאים טובים למדיניות משלימה. מה זה אומר? שרודפים את סינוואר עד לנקודה שבה אפשר יהיה לייצר מציאות חדשה בעזה לעשרות השנים הבאות או שהולמים בבכירי חיזבאללה פעם אחר פעם, אבל רק עד שאפשר יהיה לגדר את המציאות הלבנונית בהבנות.

כדאי שנבהיר לעצמנו משהו על הסכמים עם האויב: הרצון של מי שיכונן את ההסכמים להשמיד את ישראל לא ייתם עם החתימה על הנייר, אבל ההבנה שלו שלפי שעה אינו יכול, תקנה לנו הפוגה ארוכה.
קחו את מצרים למשל. במובן הרגשי והתרבותי, היא נשארה ארץ אויב. היא אולי לא יורה אל מעבר לגבול, אבל היא מצדדת בכל גורם ששואף להשמיד את ישראל, קוראת לפירוק ישראל מנשק גרעיני (מה אכפת לכם?) ומייחלת ליום שבו, אולי, תוכל להרשות לעצמה לתקוף.

אחרי שאמרנו את כל זה, בינתיים אנחנו נהנים משקט חיוני מצד מי שהייתה פעם החזקה והמשמעותית ביותר בין אויבותינו. נזכיר שהסכם השלום עם המצרים, שהתרוקן לחלוטין כמעט מכל סעיפים של "שלום" אמיתי (בנימה אישית: למזלי אני נמנה על הדור שעוד הספיק לטייל בארץ היפה ההיא בשנות השמונים, עת ניסו עוד להעמיד פנים שיש גם עניין בקרבה בין שני העמים), שרד גם מהפכה חברתית-דתית-מוסלמית-קיצונית.

למה הסכם השלום עם מצרים שורד? כי הוא מעוגן היטב גם במה שיש למצרים להפסיד וגם במה שיש להם להרוויח, אפילו בלי גרם אחד של אהבת ישראל.

איך מייצרים הסכמים כאלה גם עם השיעים בלבנון ועם הפלסטינים? קשה מאוד, אבל לא בלתי אפשרי, בעיקר בשילוב של עוצמה צבאית (מוגבלת, כבר אמרנו) ויצירתיות מדינית. מה הבעיה? שיצירתיות כזאת היא בלתי אפשרית בגלל הפוליטיקה הפנימית של ישראל.

כולנו זוכרים מה אירע בזירה הפוליטית עת עלה מספר קורבנות הטרור במשמרת של בנט ולפיד. נכון, מדובר במספרים שנראים היום זעומים, אלמלא היה מדובר בחיי אדם אפשר היה לכתוב כאן שהם מעוררי געגועים, אבל האופוזיציה הלוחמנית של אותם ימים הבעירה את הרחובות, טענה שהכל הוא תולדה של שותפות פוליטית עם "תומכי טרור" (היום ברור שהיה זה קשקוש מוחלט) ושאם רק תקום ממשלת ימין נחושה... נו טוב, את ההמשך אתם כבר מכירים, כולל התוצאות העגומות שהביאה עלינו ממשלת "המשילות".

כלומר, את המשלים המדיני, החיוני כל כך של מלחמה צבאית מוגבלת, ישראל מאבדת בגלל אילוצים פוליטיים פנימיים שמלווים אותה (עם הפסקות קצרות לשלום עם מצרים שהצליח ולתהליך אוסלו שנכשל) כבר מאז מלחמת ששת הימים.

באופן ביזארי ולמרות היותו ראש הממשלה השנוי במחלוקת ביותר בתולדות מדינת ישראל, דווקא בנימין נתניהו הוא האיש היחיד שעוד יכול להציל אותנו מהקו: נטישת השותפים הקולניים מימין והקמת ממשלת חירום ציונית, שתקדם ביד אחת את המלחמה וביד שנייה תוביל לקראת האופק המדיני שלה (נקרא לזה "האופציה הסעודית" - עוד מדינה שמאוד לא אוהבת אותנו, אבל נקלעה לזהות אינטרסים חשובה הרבה יותר מבחינתה).

אם יושיט מחר יד ללפיד, גנץ, איזנקוט וליברמן ויתווה גם צעדים נחושים בלבנון ועזה וגם מנגנון סיום בהבנות אזוריות חדשות, הוא יוכל להצעיד את ישראל למקום היחיד שבו תפגוש המלחמה שהיא מסוגלת לנהל, בדרך היחידה שלה לנצח במלחמה כזאת.

האם זה יקרה? ספק רב. גם כי אנו למודי אכזבות מהתקווה שנתניהו "האמיתי" - כלומר: מבוגר ואחראי, יפציע, אבל בעיקר כי הוא מאמין עדיין שיוכל לעשות את זה לבדו, מבלי להעניק אפילו חלק מהקרדיט לשותפים, בטח לא כאלה שהיו עד אתמול ויהיו גם מחר יריביו.

נחזור מהתיאוריה למציאות - וזו, מקץ שנה למלחמה היא עגומה עד מאוד: ישראל תקועה בין מה שהיא מוכנה לעשות בשדה הקרב, נוכח המגבלות הבינלאומיות, לבין מה שהיא מוכנה לעשות מבחינה מדינית כדי לקבע הצלחה צבאית חלקית (ומרשימה לכשעצמה).

הבעיה היא שבינתיים היא, כלומר אנחנו, תקועים בלופ של מלחמת התשה, המלחמה היחידה שאנחנו לא מסוגלים לנהל לאורך זמן, שלא לדבר על החשש שאחת מ"התגובות" (למשל נגד האיראנים) תסלים למערכה שבה ניאלץ להשתמש לבסוף בכל אותם אמצעים שבהם העדפנו לא להשתמש מלכתחילה...

הנה כי כן, למרות חודש של יוזמה צבאית חיובית, מרעננת ומרשימה עד מאוד (לבל יהיה ספק לאיש!), חזרה ישראל לדשדש, להתנהל כמו סוס שיש לו סכי-עיניים שמגבילים את נתיבו, צועדת לאטה במקום שבו יש לדהור. לכן במלאת שנה למלחמה אנחנו ניצבים במקום הכי גרוע שיכולנו להיות בו: בלי סיכוי לניצחון צבאי מוחלט, בלי סיכוי להסדר מדיני שישלים ניצחון צבאי מוגבל.

מה במקום אלה? עוד מחלוקות פנימיות, עוד הורדות דירוג אשראי, עוד אירועים שהופכים אותנו למבודדים, כמו מצור תעופתי, אבל חמור יותר מכל: עוד חללים שהנהגת ישראל אינה ראויה לקורבנם.