לפני מספר ימים, נסע יריב בן עמי עם אמו, אורה, לביקור במושבה שלהם, מטולה. אורה היא דור רביעי במושבה ונאלצה לעזוב את ביתה זמן קצר אחרי תחילת המלחמה. יריב גר בקיבוץ הגושרים, עשר דקות ממטולה. גם הגושרים פונה מתושביו, אבל הוא מתעקש להישאר בביתו יחד עם אשתו וילדיהם.
"כשנכנסתי עם אמא למושבה היו לה דמעות בעיניים", אמר בכאב. "תבין, אמא נולדה במושבה, פשוטו כמשמעו - נולדה בביתה במטולה. סבא וסבתא שלה נולדו במטולה. אנחנו חוליות בשרשרת של 130 שנה, ויום אחד היא נאלצה לעזוב את הבית שלה, אבל שלא תטעה - השרשרת הזאת לא תיקטע - אין בכלל שאלה - אמא תחזור הביתה, למטולה".
יריב עבר לפני עשור מהמושבה לקיבוץ הגושרים ובו בנו את ביתם. עם תחילת המלחמה פונו למלון על שפת הכנרת, אבל אחרי מספר חודשים הרגישו שהם לא מסוגלים להמשיך ולהיות מחוץ לביתם. "הפינוי והמסר שלו היו שגויים, זאת היתה טעות לעזוב. אנחנו הבנו שלילדים הכי טוב בבית וחזרנו הנה", הבהיר.
בן-עמי מנהל את החברה החקלאית "הדסים" שהקים אביו, יורם. יחד איתו, על מרפסת ביתו, ישב חברו גיל גרשוביץ מכפר גלעדי. גרשוביץ, נכד למייסדי קיבוץ דן, מנהל את ענף גידולי השדה של הקיבוצים כפר גלעדי, עמיר ויפתח. הוא לא עזב את הבית ומדי כמה ימים נוסע לבקר את אשתו ושני ילדיהם שהתפנו לקיבוץ שער הגולן שבעמק הירדן.
כל דבר מסביב זועק ניגודים שקשה לעכל - רוח נעימה של סוף קיץ, מתחת לבית דשא שגולש לתוך ערוץ נחל יפהפה. אשתו וילדיו מטיילים ליד הנחל כבר שעה ארוכה והוא לא נראה מודאג בכלל. מסביב כמעט כל הבתים נטושים. הקיבוץ ריק. מדי פעם מטחים רועשים מירי כוחותינו. "אלו יציאות", הם אומרים באדישות, כאילו מדובר ברעש רקע נוסף לקול זרימת הנחל. שעה קודם לכן חשף דובר צה"ל צילומים שמראים את התשתיות שביסס חיזבאללה ליד גדר הגבול. בן עמי וגרשוביץ לא נרעשים נוכח הגילויים האלה. "ידענו על המנהרות וידענו שאנחנו מופקרים, זה ממש לא מפתיע", אמר גרשוביץ. "במקרה אנחנו עוד חיים, אבל אני לא מפחד. מה לעשות, ככה גדלתי".
מבחינתם ההפקרה שלהם היא חלק מתמונה רחבה בהרבה של חיים בגליל העליון. כחקלאים שהחליטו להיצמד אל הקרקע הם מרגישים שהם לא באמת מעניינים את מדינת ישראל. "חקלאות זה ערך שמדינה צריכה לשמור עליו", מבהיר גרשוביץ, "מה עוד שמדובר בענף שמניע סביבו עוד הרבה מעגלים כלכליים באיזור - החל מהמוסך בקרית שמונה, דרך משאיות התובלה, אנשי אחזקה ומפעלים לעיבוד התוצרת החקלאית".
השניים מתלוננים על כך שהמדינה רק מערימה עליהם קשיים. "שיפתחו את השוק לייבוא, אבל שיתנו לנו להתמודד בתנאים שווים עם החקלאים מחו"ל", אמר בן עמי. הם מדברים על עלויות מטורפות של מים, דלק, על שכר עבודה שעולה וזה עוד לפני שמדברים על תופעת הפרוטקשן שהפכה למחלה ממאירה בגליל. כמו שמדינת ישראל חששה להתמודד עם הבעיה של חיזבאללה, היא גם חוששת להתמודד עם הפרוטקשן", אומר בן-עמי.
נוכח המציאות הזאת הוא וחבריו יזמו לפני שנה התארגנות בשם "עד כאן". המלחמה דחקה את הנושא הצידה, אבל הכעס על התבססות הרעה החולה הזאת בגליל מרתיח אותם. עכשיו מה שמעסיק אותם היא העבודה בשדות כשמסביב עשרות רקטות מתפוצצות, חוסר יכולת לרסס את השדות מהאויר, מחשש לפגיעה במטוסים והשבתת מערכת הג'י-פי-אס שאיתה פועל היום מרבית המיכון החקלאי.
"אני חי את היום-יום ועדיין לא מעכל כמה קשה פה בשנה האחרונה, אבל אני מרגיש שאני לא חד כמו שאני בשיגרה ורק עכשיו אני משחזר לאחור מה קרה פה בשנה האחרונה", מודה בן-עמי שלמרות שהוא מבין את המצוקה שבה נמצאים תושבי הגליל ולמרות שלדבריו הוא "יודע שצריך להבין אותם, קשה לי לקבל את זה שאנשים לא מגיעים מדי פעם לבית שלהם".
"פחד זה דבר אישי ותלוי איך אתה מתנהל איתו", אומרת זוהר ליפקין שמצטרפת לשיחה. ליפקין, סא"ל במילואים, היא מנהלת הקהילה של הגושרים ובשנה האחרונה יושבת ראש צוות החירום של הישוב. "מה שקורה למשפחות שלנו בשנה הזאת זה נזק של שנים. אנשים מתמודדים עם הרבה קשיים ויש הרבה פוסט טראומטיים". גם היא כועסת על "דשדוש של 18 שנים ועל חוסר הנהגה. מכרו לנו סיפור יפה בשם ההשתקה. הנדל"ן פה פרח ורק לכאורה הכל היה בסדר". כרגע היא חוזרת מביקור בחמ"ל. במקלט יושבת המתנדבת ניצן חבלין ושתיהן מצביעות על המסכים ועל המפות ומסבירות על האיומים הסובבים.
אבל ליפקין מבהירה שעכשיו היא גם עסוקה ביום שאחרי; בסיור בקיבוץ היא מראה ערוצי נחל ששוקמו, לולים ישנים שיהפכו למתחם תיירות ועסקים קטנים ומגרש כדורסל עתידי, היא מדגישה את החשיבות בשמירה על הנוי וחזות הישוב, גם בזמן המלחמה. "כשתושבים מפונים מגיעים לבקר, זה עושה להם הרגשה טובה, הם רואים שיש בית שמחכה להם".
שלושה קילומטרים מדרום להם, בקיבוץ שדה נחמיה, רפי אשכנזי מסיים עוד יום בגלידריה שלו, "גלילטו". עוד יום שבו בודדים הגיעו להתפנק בגלידה האיטלקית שהוא ושותפו ג'קי מזרחי, מייצרים. על פי החלטת הממשלה שדה נחמיה לא פונה, אבל למעשה חי בתוך איזור מלחמה. הכבישים שוממים והעסקים ריקים מאדם. "אנחנו מחזיקים את הראש מעל המים", אמר ומדגיש כל הזמן שהוא לא רוצה להישמע כמי שמתלונן או מתבכיין. "בשנים רגילות כל האיזור היה מלא עכשיו בנופשים", אמר והצביע על הדשא שליד הגלידריה. "בקרוב שוב יבואו הנה משפחות עם ילדים ותראה פה מחצלות על הדשא וכולם מלקקים גלידה", הבטיח.