ערב שנה חדשה נמצאת מדינת ישראל, בניגוד לכל תחזית, במצב שלא הייתה בו מזה יותר מ-57 שנים. מדינה שהתכוננה לטקסים נפרדים לציון שנה לאירועי ה-7 באוקטובר, מצאה את עצמה לפתע בבוקרו של ה-11 ביוני. לא של שנת 2024, אלא של 1967, היום הראשון שאחרי מלחמת ששת הימים.
אומרים שמה שמספיק לשנה שלמה של חדשות בכל מדינה מערבית אחרת, קורה בישראל בתוך יממה אחת. זה נכון כמובן, אבל לפעמים נדמה שהבעיה שלנו אינה בכמות אלא במעברים המטורפים בין עצב ודיכאון להתרוממות רוח.
לא בכדי צירוף המילים היחיד שצולח פה את כל מהדורות החדשות כבר כמה עשורים הוא "במעבר חד", ממש כמו באותן דקות שבה מפנה את מקומה תוגת יום הזיכרון לחגיגות העצמאות.
הנה כי כן בשבועות האחרונים עברה מדינת ישראל מדשדוש בעזה - מלווה בבשורות איוב על רצח חטופים, מדינה שמונה כמעט שנה לתחילת מערכה שבה לא מצליח הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, למרות הצלחות שנחל, להדביר ארגון טרור חמוש בעיקר בנשק-קל, מדינה שבה המונים יוצאים לרחובות מדי שבת ודורשים מגוון של דרישות - מקבלת כל תנאי חמאס בדרך לעסקה ועד להתפטרות הממשלה, למדינה עוצמתית, שצבאה החזיר לעצמו את כוח ההרתעה, שעברה ממצב של היגררות אחר האירועים ליוזמה ושנוחלת הצלחה אחרי הצלחה (והמהדרין יוסיפו: "טפו, טפו, טפו").
חובבי כדורגל מכירים את המקרים שבהם קבוצות איכותיות מתקשות דווקא נגד "הקטנות": תן להן משחק צמרת - והן פורחות, אבל ברגע שמתייצבת מולן קבוצה שמסתגרת, קשה להן מאוד לפרוץ את הבונקר.
נדמה שזה קצת מה שקרה לישראל מול חמאס: ברגע שנגררנו עם הארגון למלחמת מנהרות שבהן ניצב חייל מול מחבל, איבדנו חלק ניכר מהיתרון היחסי שלנו. לעומת זאת ברגע שעלינו למגרש עם יריב ששיחק פתוח - הצלחנו להכות בו בגדול.
פרדוקס נתניהו
אם להמשיך את הדימוי משדה המשחק אל שדה המערכה, הרי שהגיע הזמן להכריע בשאלת מעמדו של ראש הממשלה, קרי - המאמן. דעתי שנכתבה כאן לא אחת - לאחר חיסול דף והנייה או להבדיל, מבצע חילוץ ארבעת החטופים - היא שמי שהיה מואשם בהפסדים וכישלונות, צריך לקבל את הקרדיט גם על ההצלחות.
צריך להודות שבמקרה של נתניהו זה מעצבן וקשה במיוחד. לא חלילה בגלל שאנחנו צרי עין, אלא מפני שנתניהו מרחיק את עצמו מכל אחריות לכישלונות, אבל רץ לתקשורת כדי לתבוע קרדיט על ההצלחות. יסלחו לי אלה שכדורגל אינו עולם הדימויים שלהם, אבל הוא כמו שחקן שבזמן שהסוכן שלו כבר מנהל משא ומתן עם היריבה, הוא כובש שער ורץ לקהל בעודו מנשק את הסמל שעל החולצה, זה שעד לפני דקה היה מוכן להשליך מעליו.
זה מעצבן, אבל לא חשוב כלל למי שמבקש להעביר על הממשלה והעומד בראשה ביקורת הוגנת: אם חיסול נסראללה היה מסתכם, חס וחלילה, בהפלה של מטוס ישראלי בשמי ביירות ובתגובה היינו חוטפים מטח טילים שהיה פוגע באוכלוסייה אזרחית בתחומי ישראל, היו כבר מאות אלפים ברחובות, למרות האזעקות, בקריאה להסתלקות האיש שמוליך את ישראל מדחי אל דחי. כיוון שלאושרנו קרה בדיוק ההפך, צריך כל אדם הגון להריע לאיש שהוליך אותנו מדחי אל דאחייה.
רגע אחד לפני שנקפל את הלוח הטקטי בחדר ההלבשה ונסגור סופית את פרק משלי הכדורגל לטור הזה, נאמר רק שאפשר בהחלט שנתניהו לא היה אדריכל המהלכים האחרונים הללו, אלא נגרר כמעט במקרה אל רצף של הצלחות מרשימות:
מתקפת הביפרים, על פי מקורות זרים, התרחשה בגלל אילוץ מבצעי שספק אם טיבו יובהר אי פעם, היא הובילה את חיזבאללה לערוצי קשר אחרים שהיו חשופים יותר ולהתכנסות בדיוק במקום שבו תכננה ישראל להלום.
לפעמים קשה לנו לקבל את המצב הכאוטי הזה, שבו על אף תכנונים ושרטוט מוקדם של תרחישים, מה שקובע הוא המזל (או אלוהים, למי שמאמין), אבל ממש כמו שאירועי ה-7 באוקטובר היו כישלון קטן שהוביל לרצף של כישלונות גדולים יותר וכך הלאה עד לאסון הנוראי, כך גם ההצלחות שידענו בחודש האחרון: הם התחילו כמעט במקרה וכל אחת פתחה צוהר לאחרת, גדולה מקודמתה.
בוקר 11 ביוני
גם כאן נחיל על נתניהו את מה שהיינו מחילים על כל מאמן כדורגל: גם אם באת למשחק הגמר עם תכנית טקטית שגויה לחלוטין, אבל איכשהו דווקא השחקן שהעלית למגרש מחוסר ברירה הוא שכבש בשפיץ של הנעל את שער הניצחון בדקה ה-90, הרי שהגביע יירשם בספרי ההיסטוריה על שמך. ומכאן: ראש הממשלה שבמשמרת שלו התחולל הטבח הנורא לפני שנה, הוא גם ראש הממשלה שחיסל את גדול אויבי ישראל בעשרות השנים האחרונות. ובאותה נשימה נשאל: עם הקרדיט המרשים הזה, לאן מוליך אותנו נתניהו?
גם אם בסך הכל "נקלע לסיטואציה" שלא הייתה חלק מתכנון אסטרטגי מזהיר, מוצא את עצמו בנימין נתניהו בנקודה בזמן שבה לא עמד אף ראש ממשלה ישראלי מזה למעלה מ-50 שנה: לא רק עתידה של ישראל אלא גם עתידו של המזרח התיכון (ובהגזמה קלה, אך לא מנותקת הקשר, נאמר אף "עתיד העולם"!) תלוי בטיב ההחלטות שיקבל.
זה מטורף, אבל נכון - ועוד דבר שצריך לומר על נתניהו: עליו אי אפשר להגיד את המשפט מתוך שירם של אריק איינשטיין ושלום חנוך: "והוא בכלל לא ידע שהוא כזה", כי דבר אחד אי אפשר לקחת מנתניהו: הוא תמיד חשב שהוא כזה, שהוא ראוי לא רק להיות ראש משלת ישראל אלא נשיא ארה"ב, מנהיג העולם החופשי (רעייתו אף אמרה זאת במפורש באותה שיחת טלפון מפורסמת), אז נכון ש"מנהיג העולם החופשי" הזה, מי שהכניס לחיינו דמויות אייקוניות כמו טלי גוטליב וניסים ואטורי (ועוד רבים ולא טובים אחרים), אבל לפחות בעיני עצמו, הכינו אותו כל 75 שנותיו (בעוד 20 ימים הוא יחגוג יום-הולדת, אנא אל תשלחו לו שמפניות וסיגרים) לרגע הזה, שבו יוכל לשנות את מהלך ההיסטוריה.
הבית הכחול-לבן
נניח רגע לנתניהו, נסיך הגאות והשפל, ונאמר שלא רק ההצלחות הצבאיות הן אלה שסידרו עבורו ועבורנו את הכוכבים בשורה. ברור שכדי לבצע מהלכים שישנו את עתיד האזור, זקוקה ישראל לגב אמריקאי חזק. האם יש לה כזה?
באופן פרדוקסלי, דווקא בשעה שהיא ממרה פעם אחר פעם את פיו של הדוד סם, נדמה כי ישראל נהנית מקו אשראי בלתי נגמר. כאן הדימוי זורק אותנו למחוזות הכלכלה ולמשפט לפיו כשאתה חייב לבנק 10,000 שקל, אתה לא ישן בלילה. לעומת זאת אם אתה חייב לו מיליארד שקל, מנהל הבנק הוא שלא ישן. כלומר, ישראל לא זוכה לגיבוי כתגמול על התנהגות טובה, אלא מחשש להתנהגות "רעה" עוד יותר.
הודעת התמיכה המגומגמת שיצאה מהבית הלבן למהלך הקרקעי בלבנון, מלמדת עד כמה האמריקאים, למרות שנים ארוכות של יחסים אינטימיים, לא מכירים אותנו באמת. לא רק אותנו - אלא את כל המזרח התיכון (אולי משום כך הם מנסים לכפות על האזור הזה, בשיטה שאין אמריקאית ממנה, פתרונות מערביים שלא יהיו ישימים לעולם).
ארה"ב הביעה תמיכה בכניסה קרקעית מוגבלת... ובכן, כל מי שחצה פעם את שער פטמה (סליחה על הטרמינולוגיה של בני הדור שלי) אל תוך שטח לבנון, אחרי שאכל באגט ב"גזלן" של דודה אסתר (שוב, סליחה על המופע של שנות ה-80) יודע לאל נכון כי ברגע שעברת את הגבול צפונה, כל תכנון מוקדם הוא בגדר המלצה בלבד.
וושינגטון פינת ביירות
מדינת ישראל ניסתה בעבר את שתי השיטות. בפעם הראשונה היא נכנסה ללבנון עמוק ועל מנת להישאר - ומקץ 18 שנה ברחה ממנו עם הזנב בין הרגליים, כשהיא מפקירה את מרבית בני בריתה הנאמנים מקרב צד"ל, לחסדי חיזבאללה (לכל מי שתוהה מדוע הלבנונים שאינם נמנים על חיזבאללה, אינם תופסים את ההזדמנות הנוכחית בשתי הידיים כדי לקחת בחזרה את השליטה במדינתם. זה לא רק מפני שהם מכירים את הנקמנות השיעית האכזרית, אלא גם מפני שהם למדו על בשרם מה שווה, או ליתר דיוק - מה לא שווה, מילה של ישראלי).
בפעם השנייה, ב-2006, זכרה ישראל את אשר עשה לה הבוץ הלבנוני ובחרה בשיטה של פשיטות על יעדים בעומק לבנון - ויציאה מהירה יחסית בחזרה. גם כאן זה לא בדיוק הצליח. לבנון היא שדה מוקשים אחד גדול, ביצה שמוכרחים לייבש היטב לפני שנכנסים אליה ושאף פעם אין לך באמת דרך לדעת עד כמה היא טובענית לפני שתכניס לתוכה את הרגל.
במילים אחרות: אפילו נתניהו, גלנט והרצי הלוי, לא יודעים באמת עד כמה מוגבלת תהיה הפעילות הקרקעית של ישראל בלבנון, לא כל שכן האמריקאים שמיהרו לברך עליה ולהסתייג ממנה כמעט באותה נשימה.
לא פחות מכך, מדהימה תגובת שר ההגנה של ארה"ב שעומדת כמעט בסתירה לתגובת הבית הלבן: בעוד האחרון (כלומר הנשיא) מביע חשש מהתדרדרות למלחמה, הרי שהראשון מדגיש דווקא את זכותה וחובתה של ישראל להרחיק מעליה את הסכנה. גם זה מסימניו של שלטון שיוחלף בקרוב - בלי קשר לזהות המנצח או המנצחת בבחירות.
זה אומר שלישראל יש לפחות עד נובמבר או אולי אף עד ינואר (חילופי הנשיא בפועל) כדי לעשות כמעט ככל העולה על רוחה מבלי שמישהו ינסה לעצור אותה. נניח שביידן לא מרוצה מהתנהלות ישראל, מה הוא כבר יכול לעשות בחודש שנותר לו בבית הלבן? לעצור את משלוחי הנשק בשעה שהוא מחזר אחר כל קול? להכריז שארה"ב מסתלקת מהמאמץ לבלום את האיראנים?
לכן עם כל סלידתו האישית מנתניהו ששיקר לו כבר כל כך הרבה פעמים, הוא ייאלץ לבלוע כמעט כל צפרדע שתוגש לו. מה תעשה האריס או מה יעשה טראמפ החל מינואר? ובכן, זה עתה למדנו ששלושה שבועות יכולים להיות גיים-צ'נג'ר במזרח התיכון. שלושה חודשים הם נצח.
להמשיך ישר בצומת T
והנה הגענו למילה שכיכבה בראש החדשות בישראל בחודשים האחרונים, עד שיש כבר מי שרואים בה ביטוי שמאלני שנועד רק להקניט את נתניהו: אסטרטגיה.
ובכן, לא נעים לסדוק את האופוריה, אבל בלי אסטרטגיה אנו נדונים לכך שרצף ההצלחות ייבלם, המזל ייגמר ועם היעלמו יגיעו גם בשורות איוב. זה לא חלילה מפני שמישהו מייחל להן, זו דרכו של עולם. אסטרטגיה מעשה ידי אדם היא הדרך לרתום את המזל (או אלוהים, אמונה היא דבר פרטי) לטובתך.
אמרנו שאנחנו בבוקרו של ה-11 ביוני? ובכן, מדינת ישראל של אותם ימים, שיכורת ניצחון, החליטה שלא להחליט. אשכול התשוש העביר את הכדור לגולדה ובממשלתה של גולדה דחו בכל פעם את ההכרעה, זיהו (נכון) שהעם הולך ימינה, אבל לא הלכו עד הסוף לא ימינה ולא שמאלה: דחו את תכניות השלום שהגיעו מכיוון מצרים עד לאחרי הבחירות (מה שגרם לקיסינג'ר להשמיע את המשפט המפורסם על היותן של מדיניות הפנים והחוץ של ישראל היינו הך. הנה, מצאנו אמריקאי אחד שבאמת הבין אותנו, אולי משום שהיה יהודי) שנועדו להתקיים בשלהי 1973... מצד שני, דחו על הסף את תביעותיהם של אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שדרשו לספח את "השטחים".
הפרוטוקולים מישיבות הממשלה ההן, משקפות את השינוי העמוק שעבר על ישראל מאז. בממשלת האחדות של ימי מלחמת ששת הימים, מדברים אפילו שרי המפד"ל, אימו-הורתו של בצלאל סמוטריץ', על השטח שנכבש כפיקדון לצרכי משא ומתן.
ההחלטה של ישראל שלא להחליט, מעבר לכך שהובילה למלחמת יום הכיפורים מתוך גישה זחוחה (דיין) שלפיה מוטב שארם אל שייך ללא שלום, מאשר שלום ללא שארם אל שייך... וכמובן ש"הערבים לא יעזו" (ע"ע חמאס מורתע) הוליכה את ישראל לאזור דמדומים:
מימין החלה תנועת התנחלות פיראטית, שרק בחלוף כמה שנים וחילופי שלטון, אומצה אל חיק הממסד אך נותרה מהפכנית באופייה (קו ישיר מתוח בין סבסטיה של אמצע שנות השבעים לנוער הגבעות פינת תג מחיר כחלוף 50 שנה), כלומר - אנטי ממסדית ואנטי ממשלתית, גם כשאנשיה נמצאים בקואליציה.
משמאל נעשה ניסיון רציני אחד לפתור את הסכסוך, בימי ממשלת רבין. אני יודע שאני פוגע בציפור נפשם של חלק מחבריי הטובים משמאל שבטוחים שההסדר ההוא קרס רק בגלל רצח רבין, אבל זו אגדה שטיפחו לממדי מיתוס: הוא קרס מפני שפלסטינים לא יכלו לספק את הסחורה ברגע האמת, מה שהחל בפיגועי טרור נוראיים והסלים עד לאינתיפאדה השנייה, שפרצה רגע אחד אחרי שאהוד ברק שם הכל על השולחן ודרש רק צמד מילים בתמורה: "קץ הסכסוך".
רוצה לומר: ב-11 ביוני 1967 עמדה ישראל שטופת הגאווה והניצחון בצומת טי, ובמקום לפנות בה ימינה או שמאלה, המשיכה ישר ונכנסה עם הראש בקיר.
רכבת לילה לריאד
לנתניהו עומדת לא רק הזכות להימצא כמעט באותה נקודה כשהלקח ההיסטורי כבר נהיר לו, אלא גם ליישם פתרון שלא ידרוש ממנו להקריב הרבה בפועל. האופציה הסעודית הסעירה את דמיונו מאז ומעולם. הסכמי אברהם היו אמורים להיות תחנה ראשונה בדרך שתגיע לבסוף עד לריאד. מטורף לחשוב כמה יש לישראל להרוויח מקיום של הבנה אזורית כזאת.
די לחשוב על דרך המשי החדשה, מהודו מערבה, כשישראל היא התחנה המערבית (באופייה) הראשונה שלה, כדי להבין שלא רק שזה פותר את בעיית דירוג האשראי של ישראל, אלא שזה הופך אותה-אותנו למעצמה אזורית ברוח חזונו של שמעון פרס (תאהבו או תשנאו אותו ואת מורשתו, אבל הוא לפחות לא התבייש לחלום).
מה המחיר? בעיקר מס שפתיים! נתניהו צריך לחזור לטרמינולוגיה של נאום בר אילן שלו, זה שמכיר בפתרון שתי המדינות. אל חשש, זה לא משהו משיהו ידרוש ממנו ליישם בפועל, מעבר להקמה של איזה צוות מסע ומתן, אינרטי וחסר סמכויות אף יותר מזה ששלח למשא ומתן על עסקה עם חמאס, אבל כזה שירצה את האמריקאים והסעודיים.
המשמעות הפוליטית היא קרע פנימי בינו לבין הבייס. בן גביר וסמוטריץ' לא צריכים צעדים שיפגעו בפועל בהתיישבות ביהודה ושומרון (כאמור, לא יהיו כאלה באמת), די יהיה להם בהצהרות פייסניות כדי לפרק את הממשלה. נתניהו לא רוצה ולא יכול להסתכן בבחירות.
לכן הוא יהיה חייב להגיע להבנות עם האופוזיציה שלו לגבי ממשלת אחדות שתוקם לצורך העניין. המתנה שלהם לבייס שלהם (תקראו לזה "החלק השפוי של קפלן") תהיה לא רק סילוק של בן גביר וסמוטריץ' ממוקדי ההכרעה, אלא גם אופק מדיני ובלימת הרפורמה המשפטית.
אה כן, זה יקים על נתניהו גם כמה ניצים ממפלגתו, מיריב לוין ועד כל מני חברי כנסת שאפילו הוא לא בטוח בשמותיהם. לכן התמורה תהיה חייבת לכלול גם עסקת טיעון, ללא קלון, בתיקיו המשפטיים. אמנם זה לכאורה מצוי בתחומה של הרשות השופטת ולא של המערכת הפוליטית, אבל חזקה על שופטי ישראל שיתקיים בהם הפסוק "בתוך עמי אני יושב".
מה יעשה נתניהו?
נשמע כמו פנטזיה? ובכן, בידי נתניהו הדבר. אמנם תישאר לו עוד פינה ענקית לסגור בנושא החטופים (שדחיקתו מהכותרות היא מבחינו כרגע רווח משני של המהלכים הצבאיים, ציני ככל שזה נשמע), אבל עם ממשלת אחדות יהיו לו גם אחראיים לצדו - ממילא שאלת עזה תידחק מטה וכך גם יוכל להעביר הסכם עם חמאס, הסכם שיהיה טוב בהרבה לישראל מכפי שהיה בכל מתווה שהוצע עד כה, אבל בה בעת גם בלתי מקובל על האגף הימני של ממשלתו.
האם יידע נתניהו לנצל את ההזדמנות המטורפת הזאת ולהפוך ממנהיג שנוי במחלוקת כפי שלא היה עוד אף ראש ממשלה לפניו, למי שבעוד מאה שנים יידע כל ילד בישראל לדקלם מדוע נקראת על שמו מסילת הרכבת בין אילת לריאד? האם שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-75 הוא חושב גם על מקומו בהיסטוריה ולא רק על מחיר המבצע שבו קנה את גדעון סער? קשה לדעת, אולי מפני שלנתניהו עצמו עוד אין תשובה.
גם לנו אין, אבל ננסה לסכם בכל זאת בעזרת שתי מחשבות. הראשונה היא שכבר למדנו שאם יש משהו עקבי במזרח התיכון, הרי שזו רק התנהלות לא עקבית... כלומר, בניגוד לכל ציפייה: ב-1948 ניסו האמריקאים לבלום את הקמתה של מדינת ישראל מתוך חשש על סף ידיעה שהערבים עומדים לשחוט את כולנו (למזלנו נחלצו הרוסים לעזרתנו...). זה נגמר קצת אחרת ממה שחשבו האמריקאים.
ב-1967 לא רק שנאצר איים להשליך את כולנו לים, אלא שגם בישראל חפרו מבעוד מועד קברי אחים, שכן היה ברור שגם אם נשרוד נמנה עשרות אלפי חללים... זה גמר בתוך שש שעות עם השלמות שנמשכו עוד שישה ימים.
ב-1973 היינו בטוחים לא רק שהערבים לא יעזו, אלא שאם רק יעזו "נשבור להם את העצמות". בסוף קצת שברנו להם, אבל לא לפני שנשבר לנו הלב נוכח יותר מ-2,500 קורבנות.
מה זה אומר? שכל הישג צבאי הוא רגעי, כל ניצחון הוא זמני - ומי שממהר לנוח על זרי הדפנה של ניצחונו המזהיר, סופו שהמציאות תשפוך דלי של מים קרים על פרצופו השאנן. כלומר, כשם שתוגת ה-7 באוקטובר התחלפה בתחושת ניצחון לאור אירועי השבועות האחרונים, כך הגלגל עלול להסתובב בחזרה, לכן מוטב למהר ולהפוך את הז'יטונים שבכיס לכסף מזומן, לפני שנתפתה להניח אותם שוב על הרולטה.
המחשבה השנייה היא שלכל הפחות אפשר להתנחם בעובדה שלראשונה אחרי שנה שבה ניסינו לנחש מה חושב סינוואר, מה חושב נסראללה ומה חושב חמינאי, עברנו לנחש מה חושב ראש ממשלת ישראל.
אחרי השנה הרעה שעברה עלינו, גם זה משהו, אולי אפילו לא מעט.