כבר 68 שנים שבלב העיר טבריה ניצבת אנדרטת אבן ועליה תותח קטן שזכה בימי הראשונים של מדינת ישראל לכינוי "נפוליאונצ'יק". אנדרטה שלמרות צניעותה הפכה עבור הטבריינים לאחד מסמליה הבולטים ביותר של העיר. אלא שבשנים האחרונות התותח התבלה, צבעו דהה ונדמה היה שהוא מאבד מחשיבותו. היום אחרי מספר שבועות שבהן עבר עבודות שימור ושיקום בסדנה צבאית, שב התותח למקומו. "החזרנו לו את הכבוד שמגיע לו, כאחד הסמלים החשובים ביותר של טבריה", אמר חיים בן-שלום, יוזם מבצע השימור.
תותחי הנפוליאונצ'יק הם אחד הסמלים הבולטים של מלחמת העצמאות; לאותו תותח קטן, שלעתים הגיע למערכה בדרך נס וברגע האחרון, מיוחסים מספר סיפורי הצלחה. גודלו, כח האש החלש יחסית וגילו המתקדם, היוו עוד אחד מהביטויים הסמליים לדלות כוחו של כח המגן העברי בקרב על קיומה של המדינה שזה עתה קמה.
התותח, שקוטר הלוע שלו הוא 65 מילימטרים, פותח בצרפת בראשית המאה העשרים ונועד לסייע לכוחות חיל-רגלים. הוא תוכנן כך שיהיה קל לנייד אותו בהרים. התותח שימש את צבא צרפת בקרבות בו השתתף במלחמת העולם הראשונה. כשלושים שנים אחר כך הגיע התותח הקטן והמיושן לזירה הישראלית ובה זכה לתהילת עולם. מדינת ישראל רק קמה וכבר ניצבה במאבק גורלי על קיומה. הצבא שזה עתה נוסד שיווע לכל פריט לחימה שיכול היה לסייע לו. מעט אחרי הכרזת העצמאות הגיעו לחופי ישראל חמישה "תותחי הרים קליבר 65 מ"מ דגם 1906". בשל המראה המיושן ואולי גם בשל מידתם הקטנה, הודבק להם בישראל הכינוי "נפוליאונצ'יק". אבל בצבא שרק עכשיו קם לא היה מי שידע להפעיל אותם. כמו במעשה נסים התברר כי על אותה אוניה ממש היה אדם שידע להפעיל תותחים אלו. שמו היה היה ליאון קויפמן. קויפמן, יהודי צרפתי, היה קצין תותחנים בצבא צרפת. מסלול חייו הפתלתל הביא אותו למדינת היהודים שזה עתה קמה ושהוא החליט לעמוד לצידה.
באותם ימים ישובי עמק הירדן עמדו במערכה על קיומם. מסדה ושער הגולן נכבשו ועכשיו התקדם הבא הסורי לעבר דגניה. במירוץ נגד הזמן ארבעה מחמשת התותחים הגיעו לשדה המערכה והוצבו על רכס אלומות. זאת למעשה סוללת התותחים הראשונה של צה"ל. לרוע המזל שני תותחים יצאו מכלל שימוש, אבל השניים הנותרים המטירו אש ארטילריה. הפגזים פגעו בכלי רכב משוריינים, ובמצבורי דלק ונשק של הצבא הסורי בצמח. אחרי שנבלמו בשערי דגניה, החלו הסורים לסגת ולברוח. בהמשך המלחמה הגיעו עוד 45 תותחים לשירות צה"ל והם לקחו חלק בעוד קרבות. בחלקם היה להם חלק משמעותי בנצחונות של צה"ל בשדה הקרב.
אחרי מלחמת העצמאות יצאו התותחים משירות, אבל חלקם בקרבות הפך אותם לסמל משמעותי בקרב הציבור הישראלי. ב-1956 הוחלט להציב אחד מאותם תותחים בטבריה. אילנה שמיר שכתבה מאמר על אנדרטות בישראל סבורה כי "לאנדרטות הנשק היה יעד חינוכי: להציבן במקומות שבהם התיישבו עולים חדשים, כדי שילמדו על תולדות המקום במלחמה ולהדגיש את דלות נשקם של הלוחמים, כפי שנאמר בטקס הסרת הלוט מעל האנדרטה בטבריה: מעטים מול האויב הרב, ונשקם כה דל ועלוב מול מכשירי הרצח" . בעיתון נכתב אחרי טקס חנוכת האנדרטה כי "בזכות התותח ובזכות הלוחמים ניצל הגליל התחתון והעמק משואת הכיבוש הסורי". את הלוט מהאנדרטה הסירו שני תושבי האיזור: יעקב אמסלם, אב שכול מטבריה, שבנו- אליהו- נהרג בקרבות בצמח במלחמת העצמאות ושלום הוכבאום מדגניה א'. הוכבאום, ניצול שואה, הוא מי שהשליך בקבוק מולוטוב על הטנק הסורי שנבלם בשערי דגניה.
החום הכבד של הקיץ, גשמי החורף, הרוחות ועשן המכוניות עשו את שלהם ולפני שלושים שנה החליט חיים בן שלום שהגיע הזמן לשמר את התותח. בן שלום, דור שביעי בעיר, הביא את התותח לסדנת של חיל הטכנולוגיה והאחזקה במחנה שמשון ומנהל המוסך, שמוליק יונה, גם הוא טברייני, שיפץ את התותח. אלא ששיני הזמן שוב כירסמו בתותח ותושב העיר, חיים חצב, הביע את מורת רוחו ממצב האנדרטה בפירסום שהפיץ בפייסבוק. "כאב לי לראות את הסמל שלנו במצב הזה", אמר בן-שלום, ורתם למשימה את פרג'י שמש, ובסיוע העיריה, העבירו את התותח שוב לסדנת שמשון. הפעם היה אמון על השיפוץ בני בנימין, מנהל המוסך הנוכחי. הבוקר שב הנפוליאונצ'יק לאנדרטה. בן-שלום מתנדב עשרות שנים באגודה למען החייל ומראשית מלחמת חרבות ברזל גייס תרומות בגובה שני מיליון שח שבהם נקנה ציוד חיוני לחיילים. לדבריו "התותח הזה מייצג את המורשת של הצבא שלנו, שהיום משרת בו דור מדהים שאני זוכה לפגוש. גם עבורם אני שמח שהענקנו לאנדרטה את היחס הראוי והחזרנו את התותח לימיו היפים".